חיים באיזשהו ואלס

כשראיתי את בני הזוג ההם אז בשדרה זיהיתי מיד שהם רוקדים איזשהו ריקוד דמיוני ומשונה, כמעט בלתי נראה.
הם חיים באיזשהו ואלס, בני זוג לאותו הריקוד שבו כל אחד מהם דורך על אצבעותיו של השני ללא רחמים, חגים במעגלים אינסופיים זה מול זו, לא מניחים ולו לרגע. מסתכלים זה על זו עמוק אל תוך העיניים בעוד עושים את הצעד הלא נכון במודע, ואז מרוב אשמה נשברים מול בן הזוג הפצוע מצעדיהם המגושמים. כך נעים וסובבים זה את זו עד שהמנגינה תגווע, עד שייקרע מיתר, עד שרגליהם יתעייפו מלדרוך ולהידרך. הם דורשים זה מזו להמשיך לרקוד את אותו ואלס אינסופי, לרקוד אותו צמוד ולא להרפות, אבל אותה היצמדות מניאה אותם מלחדול להרוס זה את זו. וכמה שהם פוגעים אחד בשני. חיים בואלס שכזה אינם קלים, מי שלא רקד ואלס דומה לעולם לא יבין זאת באמת; הם עדינים וחיננים כמו רקדנים מיומנים, מתואמים לאין שעור, יודעים זה את צעדיו של זו, ובכל זאת צופים פגיעה.
בסופו של יום הואלס ייגמר, הם יחלצו את נעלי הריקוד ויחשפו את היבלות הנוראיות שגרמו. הדבר הנכון יהיה לפנות כל אחד לדרכו, אבל הם חיים באיזשהו ואלס מוזר כזה שכופה עליהם להמשיך לרקוד, מהופנטים, גורם להם לקבל זה את זו, ולהתנחם על כך בזרועותיו של השני. הרי אין סיבה שיתחילו ואלס נוסף עם בני זוג אחרים, את הפגיעות שלהם הם לא יוכלו לצפות ואותן פציעות יתווספו לאלו שכבר ספק אם יחלימו. ומי יקבל אותם עם כל כך הרבה יבלות? רק הם ידעו להכיל זה את זו במחיר פעוט של פציעות נוספות.
יש שיגידו שככה זה כל ואלס, דורכים ונדרכים, נותנים ומקבלים, מתקרבים ומתרחקים, עד שבסוף מתנפצים. נפרדים. מסרבים להמשיך.
וזו הפציעה הכואבת באמת.