טומשובה היפה.

הוא גמר בסוף.
למרות שבדרך לאורגזמה הוא התייסר ממש, בעיקר בגלל הספק, שכרסם בו כל הזמן, כי הפעם, לא רק אברו הרופס ישמש לו לרועץ, אלא גם בלוטת הערמונית שלו תכזיב, ולא תחולל את שרשרת הפעולות שמביאה לשפיכה ולהנאה במפסעה, בתחושה המבורכת הזאת, שאנחנו קוראים לה אורגזמה.
אולם, היא הגיע לבסוף. אורגזמה טובה, יותר מגל אחד של עונג חלף בחלק התחתון של גופו בעוצמה סבירה, למרות שאבר מינו סירב להזדקף במהלך האינטראקציה עם טומשובה, אבל, לא היה בזה כשלעצמו דבר כדי להפתיע, כי האבר הזה איכזב לאחרונה הרבה יותר מפחות.
אפילו גלגול הלשון המעודן של בת זוגו, זו שהיא שומרת בדרך כלל לרגעי השיא, המיועד להביא את האורגזמה שלו לרמות עוד יותר גבוהות, לא עזר הפעם, על אף שעשתה בו שימוש שלוש פעם, פעמיים יותר מן המתווה שהורגל בו עד כה. אפילו תנוחת הכריעה של טומשובה היפה, עם ירכיים פסוקות למרגלותיו ומולו, לא הספיקו הפעם, ואברהם נזקק לכל האמצעים שעמדו לרשותו, כדי לחולל את האורגזמה שלו.
כמו תמיד, כך גם הפעם, האשם בחוסר הריכוז, ובמחשבות שמסרבות לעזוב אותו במהלך משחקי האהבה עם בת זוגו, אשר מזה שנים אינם כוללים חדירה של ממש, אלא אוננות הדדית, אולם ללא הדדיות שניתן לצפות לה באינטראקציה מינית בין שני שותפים, כי מעשה המין של אברהם, לא היה יותר מעבודת ידיים קשה של פילגשו היפה, טומשובה.
מקסימום הוא ליטף את עכוזה, מחליק את אצבעותיו בחריץ כלפי מטה, מחדיר בחוסר עדינות מופגן את קצותם לאברים השקועים שלה, בגסות וללא שום כוונה לענג, כי החדירה הזאת, בעיניו אינה אלא סוג של השפלה, של הפגנת כוח ושליטה, ועצם המחשבה על כך תוך כדי המעשה, קרבה אותו, איך לא, לאורגזמה.
אולם הפעם הוא הביט גם בעיניה של טומשובה.
הן הביטו בו והקרינו מחשבה טובה, סוג של אינטימיות ואמפתיה מהולים ברצון לגרום לו הנאה.
למרות שמאות פעם הביט בה בעבר, הוא הבחין בכך לראשונה.
וזה יותר מכיווץ שרירי העכוז, [סגולה ידועה לגמירה], הביא לו סוף סוף את האביונה, וגרם לו בפרץ מינורי של אהבה, לקרב את אצבעו לפיו, ולהניח על מצחה, בסוג של פעולת הפרחה של נשיקה.
טומשובה חייכה.
כל הפעולות שלה היו במסורה, למעט אלה שביצעה עבור זולתה.
כי טומשובה היפה, אהבה את זולתה, הרבה יותר מאשר את עצמה.
אברהם לא זז אחרי הגמירה, הניח לגופו, שהיה מתוח עד כה, להתרווח באותה תנוחה.
הביט בכרסו, בעירום הזקן שלו, באברו השמוט, בשיבה שפשטה בשיער ערוותו, וחש חמלה גדולה על עצמו, ועל החיים שלו.
לראשונה חשב על משמעות הזקנה, על הכיעור בזקנה, על החולשה בזקנה וכיצד כל אלה ישפיעו על חייו, שהיו בעיקרם משא דורסני הנשען על תעצומות אישיות, שנבעו מתוך מעטפת אשר מצדיקה את היותה מקור לאותן תעצומות.
כיצד יתנהל בסביבה הכוחנית שלו, ללא המעטפת הזאת, כי בלעדיה, לראשונה היום, הרגיש כמו שהרגיש המלך העירום, אלא שבניגוד לגיבור של האגדה הזאת, הוא לא היה גיבור, וחייו לא היו שום סוג של אגדה, אלא המציאות הכי ריאלית שבנמצא.
טומשובה שלפה מגבון לח מתוך חבילה שהניחה במגירה, וניגבה אותו, בעדינות רבה.
מחשבתו נדדה.
הוא נזכר באמירה, וחשב אם אפשר או אי אפשר להמשיך את מלאכת הכביסה.
מה יעדה ויעודה?
לשם מה ההטעיה, למה צריך להמציא מילים להתנהלות שמטרתה לעשוק את זולתך בעוד העולם מתנהל באופן זה מראשית הבריאה, ולשם מה לטרוח בעבורה?
כאילו תקינות פוליטית נחוצה, בעוד המסות בכל מקרה נכונות לקבל, שהוא ושכמותו יעשקו אותם וידרסו בהם, ואף, באורח שהפליא אותו פעם והיום מעורר בו בחילה, מכירים לו ושלכמותו, על כך תודה.
האם המטרה להשקיט את מצפונך?
ברור.
אולם במקרה שלו, המחשבה הזו מיותרת, כי אברהם היה מודע לעצמו, וידע אל נכון, כי הוא נטול מצפון ומעולם לא נתקף ברגש שהאחרים קוראים לו חרטה.
הרהר בחבריו לעבודה.
בסגנו?
כיצד הם מחליטים.
האם אפשר לשפוט ולהחליט על סמך המעשים?
איך זה אפשרי.
הרי מטרת המוסד שבראשו ישב, אינה מתיישבת עם מעשים טובים. לשם זה קיימות עמותות של אנשים שמונעים מטעמים של כביסות אחרות.
הרי לא רק אנשי עסקים טרודים במכבסות, כך גם ראשי העמותות, הצדקנים, שמרביתם לא יפסחו בעד שום הון שבעולם, על העונג שבמתן בפרהסיה.
האם אצלם אין עניין בשליטה?
כיצד מרגיש יו"ר העמותה, בעת שמוזג את המרק שרקחו עובדיו, לצלחתו של העני שנסרח בתור דקות ארוכות עד שהגיע אליו, בעת שעיני שניהם נפגשות, ושל אחד, בדרך כלל מושפלות.
האם שפלות הרוח של אחד, הוא בהכרח מקור הסיפוק של האחר?
האם זו ההדדיות הפונקציונאלית של סקינר*, בעולם שבו אתה קיים כבבועה של דמות בהווייתו של אחר.
הקרבה אמתית, כך חשב, צריכה להיעשות בהסתר. עניינה, היא עניינו של המקריב, המקבל כלל לא צריך לדעת מי הקריב את מה שהקריב עבורו, וזה כולל את חייו.
באופן זה לא נוצרת שום אינטראקציה שיכולה לבסס מחויבות. כך נמנע מן המקבל שפלות הרוח הבלתי נחוצה, אולם גם ניטל מן הנותן, העונג שבהשפלה.
האם האלמוניות היא המבחן של הנתינה הטהורה?
ואמנם מי הוא יעד הנתינה של הנזיר שמתבודד רוב חייו במערה.
ולמה, אחרי שנים ארוכות של בדידות מבחירה וטירוף הדעת, אשר חייב לבוא בעקבותיה, טורחת הכנסייה לרמוס ביד גסה, את חלקת גן העדן שהמקריב בנה, ושולפת אותו, המתבודד המת מאלמוניותו, ונותנת למעשיו פרהסיה, ולו את מעמד ההקדשה.
החיים לא יכולים לשאת את המקריבים האלמונים. כך, במניפולציה זדונית של צביעות נלוזה, הממסד שאמון על הקדושה, מעניק לו קדושה, ערך שהוא, המקריב מעולם לא רצה בה או להיות חלק ממנה.
באופן זה, אחרי מותם, אוספים את שארית הווייתם הארצית, וקוברים אותם פעם נוספת, בטקס מרשים ומקדשים את שמם, והם, שכל חייהם נמלטו מאור הזרקורים, הופכים ליום בקלנדר הנוצרי, כדי שחלילה המעשים הטובים לא יתמזגו ברצף מאיים של עשייה טובה, אלמונית מעצם טבעה, אלא יהפכו לקורבנות בצילה של השכינה.
כאילו הטוב המוחלט יכול להיווצר רק בהווייתו של הקורבן, כי בורא עולם טבע בקרבנו, בסוג של איום, את הידיעה הברורה, כי על מנת לתרום לזולתך, עליך להקריב משהו משלך.
כך, ככל שעולה התרומה, גדל הצורך בהקרבה, והמתן, או ההענקה, הופכים לסוג של ענישה, ואת המחילה כמובן תקבל אי שם בעולם הבא, כי סוג כזה של מחילה, בסמכותו הבלעדית של היוצר דה מעלה.
הרי זה בדיוק האידיאולוגיה השהידית של האיסלם ושל המרטירים הנוצרים, ורק הריאליזם המטריאלי ביהדות עצר בעד מאמיניו לפול לתוך מלכודת הסירנות היבבנית הזאת, שע(א)רבה לאזנם של כמה, והחריבה את חייהם של רבים, שלא היו מודעים לקיומה.
ועבור מעט המפוקחים, שרוצים לשמוע את השירה, אולם רצו להימנע מלהפנים את דבשה, אשר, מה לעשות, נגמר תמיד בטביעה, צריך שיאזקו את עצמם מרצון, כמו שעשה אודיסאוס בעת שחלף בספינתו מולן.
אולם, נזכר אברהם ברצף האסוציאציות ששטף אותו לאחר האורגזמה, קיימת גם האלטרנטיבה של יאסון, מנהיג הארגונאוטים, שבחר לצרף למסעו את אורפיאוס המוזיקאי, שגבר בנגינתו על הסירנות, ואלה, מרוב תסכול על שירתו העדיפה, הטביעו את עצמן בים. כך זכה יאסון, גם ללא אזיקים, לשמוע את השירה האסורה ולשרוד, וכולה, במחיר של עוד מנגינה. כמובן, הפתרון השני, זה של יאסון, הלם את התנהלותו של אברהם, והוא אימץ אותה עוד בתחילת דרכו המטאורית במיליה הפיננסי המקומי. למרות חייו הדורסניים לכאורה של אברהם בן רון, אלה התאפיינו במידה גדולה של אלגנטיות שגרמה לא פעם לאויביו לחשוב, שלא יתכן שהוא, אברהם, אמנם מחולל את הטפלול שמפיל אותם לבסוף.
אולם, לא יסון ואפילו לא אודיסאוס, שימשו בחייהם מודלים של קדושה. כי הקדושה בעת הזאת הייתה בלתי רלוונטית. בעת של הומרוס קבע המורכבות של הדמות, התחכום והתוצאות ולא כמה סנטימטר הצלחתי לדחוף את לשונך לפי הטבעת של השכינה, כמו אברהם המכונה אבינו, ואיוב שסתם התבלבלו אצלם הכישורים שהוענקו לנו כדי להבחין בין טוב לרע.
הרעיון של מעשה טוב שיש ענישה בצידה, אינו זר גם לאתוס של יוון העתיקה, חשב אברהם, בעת שגלגל את מחשבותיו הפוסט-אורגאזמיות על הספה של טומשובה היפה.
כך גורלו של פרומיתאוס, בן הטיטאנים, שהעניק לבני האדם את האש במחיר של ייסורי נצח.
אולם פרומטאוס מתוגמל רע על הטוב שביצע.
האם שפרומתאוס הוא ראשון הקדושים וכמו כל החלוצים, הוא לא זוכה לשום עדנה, למעט לנשר שמכרסם בכבדו לעד.
כך נזקקו האלטרואיסטים להמתין כשמונה מאות שנה, ומותו של ישוע, כדי לזכות בסוג של הכרה.
האם בהקרבה טוטאלית ואבסולוטית של חיים, יש אלמנט תוקפני כלפי ה"אחרים", עד כדי שאלה יתקוממו נגד האלטרואיסט, ויבחשו בזכרו ובהווייתו, שנים לאחר פרישתו מעולמם?
גם אחרי מסכת חיים שלמה שבה הקדוש העתידי מצליח להערים על סביבתו באמצעות התנתקות טוטאלית מן החוויה היום יומית של זולתו, המעשה הזה לא נמחל לו, ואלה שולפים אותו מאלמוניותו, ומעניקים למעשיו, התמוהים בעיני הרוב, הילה בלתי אנושית של קדושה?
האם זה כדי שזו תהיה קצת פחות חריגה?
האם זה הפשר לפרס נובל לשלום של ברק אובמה שבעת שקיבלה, היה טירון פוליטי, תיאור שנכון לו גם היום שנים אחרי שזה קרה.
ואולי זה נעשה כי נתגלו בו חריגות בלתי סבירות לקדמת קדמת דנא שסיכנו את הממסד שאחראי על ניהול השגרה.
אולי כי נתגלה צורך להתאים את הסורר לתבנית של אנושיות שלא באמת יכולה לשאת קדושה?

המשך יבוא…