יום אחד אשבור לך את הלב

הוא:
אל תיקשרי אליי, כי את יודעת שיום אחד אשבור לך את הלב. הלב שלי קשה כאבן. זוכרת כשישבנו על הספסל? כשראית את הילדים ובכית? דמייני כמה תבכי על משפחה בשניים.
אנחנו חיים בשקיעה מתמשכת תחת שמיים סגולים-צהובים. כל האור הולך ומתנקז למטה, הולך ודועך, כמונו. אנחנו כל כך בני חלוף. הולכים ונגמרים. מי כמוך יודע? הלוואי והייתי חזק מספיק כדי להגן עלייך.
לפעמים אני שוכח הכול. אז, במעין חיזיון, הדבר היחיד שאני רואה זה השיער שלך, ממלא הכול, הולך לכיוונים בלתי אפשריים. ומתחת לכול אני מרגיש את היד שלך מחפשת את שלי.

היא:
כולם חיים, כולם מתים. כולנו בני חסות של אמא אדמה. אבל למה כל כך קשה לך להבין שזה הזמן לחיות? אנחנו שנינו יושבים יחד על בר נטוש כבר שנים. האור כבוי, כולם עזבו מזמן. הרצפה עשויה בדולח, גם העיניים שלי. אתה תוכל לראות אותן מנצנצות אם רק תגיד מילה.
לפעמים אתה חוזר מה"טיולים" שלך, אתה רואה אותי וכולך מתמלא אשמה או דאגה. המבט שלך סורק אותי, רגיש לכל פרט הכי קטן, ואז אתה מסוגל להפוך את כל העולם כדי שיהיה לי בסדר. כלומר, לסדר את כל מה שמסביבי אבל אף פעם לא אותי.
אבל רוב הזמן הגוף שלך מת כמו פסל ואתה הולך לאיבוד בהרפתקאות ההזייתיות שלך. לפעמים זה מצחיק אותי שאיש כמוך שנולד כל כך זקן יכול להיות כל כך תמים. אבל יקירי, גם אני זקנה מכדי לצחוק. כשאתה אבוד ככה בעולם שמעבר לעיניים שלך, אני תוהה האם אני יבשת אדירה שצל פסגותיה מכסה הכול, כמו אנדרטה מטילת הוד ויראה של שלמות אסורה, או שמא אני רק ניצב מסכן של מלח, מסובבת אחורה אל החורבות ומסמלת אשמה נצחית?

–"פרט #6 ופרט #15 הראו סימנים של קרבה הדדית בשנים האחרונות של כפר ניסיוני מס. 9."
התיעוד הראשון של קרבה הדדית הוא כשהחלו לשבת יחד על הספסל בגינה הציבורית. לעיתים קרובות לא דיברו כלל, מה שמעיד כנראה על כך שיותר מאשר דמיון באופי, מה שאיחד ביניהם היה המצב הסופני. הם המשיכו לצאת אל הספסל בדבקות דתית ממש אפילו לאחר שהרחובות התרוקנו, ממש עד ליום האחרון. בשנה האחרונה, היו הולכים כל ערב שישי אל המועדון החברתי, גם כשלא נשאר מי שיגיש להם משקה, גם אחרי שהמועדון נסגר וניפצו את כל השמשות של החלונות (וגם את המנורות) והרצפה כולה הייתה מנצנצת מאור נר שהשתקף באלפי זכוכיות מנופצות.
אגב, בספסל שלהם הם ישבו כשבאו לקחת אותם הגברים בחליפות. בחודש האחרון הוא היה בא אליה וישן על הספה בלילות. כנראה חשב שהיא פוחדת מהחושך. כשבאו לקחת אותם (והם האחרונים שנשארו) הם נאבקו בפראיות רבה כל כך שכמעט פצעו את עצמם באופן בלתי הפיך, וזאת בניגוד לאופי המשותף שלהם של פסיביות והשלמה שקטה. מה שמראה ש- "מצבי קיצון מביאים למעשי קיצון, גם אם מדובר בפרטים פסיביים ביותר." – כך סיכם ד"ר הרשלה במחברת שלו.
אחר כך, במתקן, ד"ר הרשלה הילך על יד המיטות שלהם (שמו אותם אחד על יד השנייה) ושאל את עצמו בקול רם "מה נעשה איתם? מה נעשה?", ולא היה יכול לשלוח אותם הלאה כי ידע שמשהו לא בסדר. כל פעם שרכן אליהם עם זכוכית המגדלת שלו, כשמישש ומעך ומחץ, כשהסיר את התחבושות ובחן את הפצעים שותתי הדם, כשפיזר עליהם מלח, כשבדק כמה כואב לו כשהוא לוחץ לה, ולהיפך, היה קורא בקול רם: "מה נעשה איתם? מה נעשה?". אחרי מספר ימים הוא הכה את שולחן העבודה שלו כל כך חזק שהכוס עם התה ההודי נגד עצירות נפלה ונשברה, ואז הוא קרא: "אאוריקה!".
הוא לקח צבת ומלקחיים, הוציא להם את העיניים והחליף ביניהם. "תמה המלאכה ונשלמה!" הוא אמר לאנשים בחליפות. "הם מוכנים שייקחו אותם אל אמא אדמה!".