כבר לא מתגעגעת

כל כך כאב לי כשהתגעגעתי אליך. אל הידיים החמימות שלך, אל החיבוקים המגנים, הריח.
לא חשבתי שאוכל להרגיש אי פעם כאב יותר גדול מזה שחשתי כשישבתי מתחת לשמיכה מתייפחת על שהקשבת בעיניים נוצצות לשירים שכתבתי עליך, ועל כך שזה לא יקרה יותר.
כל מה שנשאר לי ממך הוא החיוך שלך. אתה ממשיך לחייך אליי, מזכיר לי שיש לי למה להתגעגע.
ועכשיו, כשהחלמתי מהגעגועים אליך, עדיין ממשיך לכאוב לי. כאב חזק וצורב, כזה שצובט את הלב חזק ככל האפשר.
אני מתגעגעת לגעגועים אליך. רוצה להרגיש ולדעת שיש לי טיפת רגש אליך, ולך אליי.
כשאני חושבת עליך, אפילו טיפת געגוע אחת קטנה מסכנה לא נותרה, וזה כאב כל כך חזק. אפילו יותר ממה שהרגשתי כשהתגעגעתי אליך.
כי הבטחת לי ואני הבטחתי לך שנתגעגע. ואני לא רציתי לסיים את זה בדרך בה זה נגמר, ככה שהשריד האחרון שנותר לי ממך, היה הגעגוע.
אני חבוקה מחוייכת, מאושרת בזרועותיו של מישהו שבאמת רוצה אותי. מישהו שאני לא רצה אחריו, בגלל שהוא רץ לקראתי. מישהו שלעולם לא יגרום לי להתגעגע, ובטח שלא להפסיק להתגעגע.
אז תסביר לי, בבקשה, איך עוצרים את הכאב? איך מפסיקים לצעוד במהירות עצומה לפי הקצב של כולם?
והחשוב מכל-איך? איך חוזרים להתגעגע?