כיסא שבור

אני מתיישב על הכיסא.
מחפש את התנוחה הנכונה, אבל מסיבה לא ברורה אני לא מוצא אותה.
הגב כואב וזה מקרין לברכיים, כאבים עזים משביתים לי את הגוף, אך אני לא וותרן, אני נשאר.
שכנועים עצמיים, סילופים של המציאות וריסוק מוחלט של הנפש. לא טוב, אבל זה נראה נוח.
אני יושב עליו כמעט שנה ועדיין לא מפנים עד כמה זה לא בריא, כמה זה לא ׳אני׳.
אני מתמודד עם כל חסרון שאני מגלה בכיסא, בין אם זה רגל שבורה או משענת רופפת, אי יציבות או סתם צבע דהוי.
כלום לא שובר אותי, לרגע לא מעלה לראשי שאולי אני סובל.
כאבי גב ובעיות ברכיים, כאבי לב ולחץ נפשי, דופק גבוה ומיגרנות.
אף אחד לא שם כדי לעזור לי להתמודד ובטח לא הכיסא.
לקום, זאת הדרך למציאות, לקום ולהודות שהשקעה הייתה לשווא.
לפעמיים צריך להודות בטעות, להודות ששיקרנו לאורך כל הדרך, להודות שחיפשנו מקום נוח, אוהב, תומך ובמקום זה קיבלנו מקום שומם וחסר כל אכפתיות והתחשבות.
״תקום כבר!״ אני זוכר שהוא צעק במהלך התקופה הזאת, הוא היחיד שהבין מה טוב, גם בתקופות שזה היה מרגיש כמו גן עדן, הוא ידע לעמוד על שלו ולצעוק ״תקום כבר! זה לא נוח!״
לרוב חשבתי שהוא טועה וזה סתם ניסיון כושל לתשומת לב אך ברגעים שהסכמתי איתו הבנתי על מה הוא מתלונן ובכל זאת העדפתי לשבת ולסבול בטענה שעם קצת מוטיבציה וכלים מתאימים אוכל להפוך אותו לספה נהדרת.
כשמקימים אותך בפראות אתה פועל בצורה הישרדותית ומנסה להתנגד, ״לא, בבקשה לא, אני אשתנה.״
ברגעי הצלחה מקיפה אותך הילה של אושר ושל שמחה, בדיעבד אתה יודע שזה רק בגלל שלא נטשו אותך ומהרגע שהצלחת להישאר אתה מוכרח להוכיח שלא תתלונן גם אם עוד רגל בכיסא תשבר או מסמר שיבלוט לכיוון הישבן.
וכמו אוויל אתה בולע חיסרון אחר חיסרון ומשתדל להיות הדמות האידיאלית לכיסא.
השקעתי בו הכל, גם מעבר, אך כיסא שבור תמיד ישאף לקבל יותר, הוא לא מודע לכמה הוא לא בסדר.
לבסוף הקימו אותי ובכל זאת הבטחתי הבטחות שרציתי לקיים, ביקשתי עזרה שלא נחוצה לי, עשיתי הכל כדי להמשיך לשבת.
ההתרגלות לבדידות מעיקה אך בכל בוקר הוא נמצא מול הראי מסתכל עלי ואומר בצחוק מתגלגל – ״זה כיסא שבור, למה חשבת שיהיה לך נוח?״