כלב בין זאבים

היא אוהבת אותו כמו שהיא אוהבת את הכלב שלה, היא אומרת לו את שלושת המילים הקסומות ומתרגשת לראות אותו מקשקש בזנב ומשחק בשלג בכוחות עצמו.
כל מה שהכלב רוצה זה יחס, יחס של בן אדם, יותר מליטופים הוא רוצה תקשורת אמיתית וחמה.
אבל החיים לא עובדים ככה, למעשה הכל ההפך ממה שהכלב רוצה, מתייחסים אליו ככלב שהוא, הרי לא פוגעים בו או משהוא קיצוני הוא בסך הכל כלב, אפילו כלב טוב.
לה יש את הזאב שלה ששומר עליה מכל צד והכלב משוטט לו ברקע המושלג עם הזנב בין הרגליים רועד, מילל ומתחנן לכמה ביסים מהציד.
אך הציד הוא שלהם, סעודה שלמה שהכלב מרייר לריחה המהפנט, אחרי שנים של אכילת נבלות בשממה הכלב בוכה לעוד נגיסה קטנה שתזכיר לו איזה טעם יש לבשר אמיתי ומדי פעם הזאבה חולקת חתיכה שהיא ירקה לכיוונו של הכלב ומיד רצה אל הזאב שלה עם חיוך ולשון בחוץ, להתחכך ולתכנן את הציד הבא.
הכלב יושב בערמת שלג מפצח חתיכת עצם כדי לקבל כל חלקיק של החלום שלו ולהתענג על כמה רגעים ניצחיים שחולפים כפעימות ליבו הקפוא.
מריח את השלג המוכתם באדום סביבו בתקווה שפספס משהוא והזאבה השאירה עוד מתנה אך לשווא…
עומד הוא שוב בשממה הקפואה רועד, מקשיב ברקע לזוג הזאבים משחקים ומתגלגלים בשלג חופשיים.
להמשיך לעקוב בתקווה שהזאבה תחלוק ארוחה חמה? להתחמק ממבטם ולפחד להשמיע יללה נזקקת שמע הזאבה תפסיק לרחם לעזור ולאהוב.
לחזור לדרך הישנה והשוממת של אכילת נבלות בחיפושים אחרי להקה משלו? אותה הדרך הקפואה והשוממת שמאיימת להרוג עם כל משב רוח, לפגוש עוד כלבים שרבים על נבלות, מאכילים ומפנקים את רעבתנם ללא כל התחשבות או רצון לעבוד ביחד להשתפר ולצמוח, כלב אוכל כלב.
או שהוא פשוט ישאר במקומו בשלג המוכתם לא רק מהציד של זוג הזאבים, אלה גם בדמו ובדמעותיו של הכלב, קבר קפוא אחרון, שוכב מכחיל ללא תזוזה, הופך לסעודה הבאה של הזאבים, מקווה שהקור ישמור על טריותו כדי שיוכל להחזיר לזאבה את כל מה שנתנה לו, אך הזאבים כבר הרגו שוב אי שם במרחק שוכחים מהכלב מתעלמים מצלילי יללותיו, נשאר לחכות לכלבים האחרים שיקרעו אותו לגזרים, יקשטו את השלג השיחים וכל העצים מסביב ביסוריו, מקשיב בחוסר עונים לרחרוחים מסביב, נגיסות בוחנות מכאיבות מכל עבר, כאב קר ודוקרני שחודר עמוק, מתנער מצד לצד הכלב שחרר מכל פחדיו ותקוותיו, זהוא הסוף.