מסע הסוף

מסע הסוף

על יד סוף השחירות של הדרך ישב, כשהדאגות נגדשות ערימות על ערימות, ומגוונות… הן הכבידו עליו עד שלא יכל להתמיד ולהמשיך את חיו… דאגות העבר, דאגות העתיד, דאגות ההווה… כל דאגות הזמן לכל סוגיהן וצורותיהן, הגיעו בו להחלטה אשר חשב שהיא חכמה… סטה בו התבל עד שזרק אותו בוואדי הדאגות: וואדי, חרב, עמוק, קר, רחב, אבל הוא ימשיך להיות וואדי…
ישב מסתכל קדימה… כאילו הוא בנימה… לא שעו לו הבריות… ישב כאילו שתה רבות… ישב ובתוך ליבו כל המחלות…
רצו הגזירות שתנחת על ידו היונה, יונה מבהיקה בלובנה. תנומתה על יד מקום ישיבתו הוא היחיד שידע ידיעה יסודית את מטרתה… אז התחיל למשוח בידו על נוצותיה של היונה, עד שהתמלאו ידיו בלבן… תגובתו המיידית היתה, שלקח את היונה וחיבק אותה שלא תימלט ממנו, כי הוא ראה בה את העתיד הרחוק… אבל היונה לא התרגלה לחיקים החמים, אזי נמלטה ממנו בבריחה הכי רעה ורשעה… ואז חזר וישב פעם נוספת הוא ודאגותיו, כשהעולם מתעלם, מעלים עין, ולא שם לב אליו…
ישב ריק ידיים… משפיל עיניים… שואל את עצמו לאין?… ישב שבור כנפיים… ישב רצוח פעמיים…
ישב כשירכיו צמודות לבטנו וידיו חובקות את שוקיו, ומתכונן לקבל בסבר פנים יפות כל סוג של בני אדם אשר יעברו באותה דרך. דרך חרבה, ריקה, מחוסרת רחמים. זוהי אין מנוס דרך פטה מורגנה…
בין כל רגע לאחר עברו כמה אנשים, אבל כל פעם הוא הופתע מחדש כשהיה פוגש את אחד האנשים… הסתכלו עליו בעין של פרידה… ועברו במהירות מופרזת, ולא שועים אליו מהמועט שבמועט של שימת לב… באותה שעה רק ידע לבטח שהוא חייב לשנות את מקומו, כן חייב..!!
אבל כל פעם שהיה משנה את מקומו, היה נתקל באותו הדבר בכל מקום… האם זה המקום או הזמן…??!! שאל את עצמו כשהוא מתחבט ומתלבט:- מי הטועה…?? האם זה הזמן או המקום, או העכשיו, או שלא הגיע הזמן…??!!
המשיך העצוב עד ימינו במעבר מוואדי לאחר… אבל נחלי המסכן נשארים חרבים, יבשים, נואשים, לא מגיעים אליהם החיים משום צד וכיוון…