בפרדס

blur 19/02/2014 664 צפיות תגובה אחת

סוניה. חמש אותיות של סבל. הוא זכראיך הם היו צעירים ורצו, בפרדס ההוא, אשר היה חשוף לשמש היוקדת, קרוב לכפר. סוניה. שיערה האדומני נטמע באופן יפייפה בין פירות ההדר.
על מה אתה חושב, ידידי? ידידו, חברו למשקה, שאל.
לאן אני רוצה להגיע אחרי המוות, ענה בכנות.
קודר מעט, ידידי.
החיים הם לא נערה ג'ינג'ית עם חיוך מקסים.
ידידו צחק.
הוא זכר את הנשיקה הראשונה שלהם. היא כמו תמיד ברחה ממנו, הסתתרה בין העצים.
איפה את? הוא לא ידע אז שהמילים האילו יהפכו להיות סיפור חייו.
תמצא. שמע את קולה קרוב.
הוא בדק מאחורי עץ שהיה קרוב אליו. היא הייתה שם. הוא החזיק את ידה בחוזקה, והצמיד אותה אליו.
היא נשקה לו קלות וחייכה.
הוא הרפה את אחיזתו בה והצמיד את פניה אל פניו.
אישתך היא לא לא ג'ינג'ית, תהה הידיד.
היא גם לא נערה. לגם מעט מכוסו
הידיד גיחך. אך עדיין יפה מאוד.
היא דבק. רק לפעמים הוא מתייבש עם המחשבות. חשב לעצמו.
לאן את הולכת? היא לא ענתה כלום והסתובבה לחשיכה. כשבגר, הוא הבין שהיא עשתה זאת כדי לא להכאיב יותר מידי. אך הכאב נשאר, והוא מפריד את השברים מידי פעם.


תגובות (1)

אהבתי את הכתיבה שלך..
מסתורית.

19/02/2014 07:41
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך