סיפור אהבה עצוב. ומה שאחריו.
כל השאלות והפחדים שמהם אתה מנסה להתחמק בהמשך היום או שלא השקעת בהם מספיק מחשבה, הכל בא אלינו בלילה.
בדרך כלל זה אותו אחד שאנחנו משקיעים עליו 80 אחוז מחשבה ביום מתוך כל שאר הדברים שקורים לנו.
אז לילה כזה לא היה לי המון זמן. הרגע בו אתה יושב במיטב או בספה או בכל פינה אחרת ונוחה בבית, ובוכה.
אני אישית לא אוהבת לבכות ליד אנשים, אני מרגישה כל כך פתטית וחסרת אונים, ויותר מכל, פגיעה.
התחלתי את השנה הזו כשנה בה להתרכז בלימודים. אבל, לא. כי העולם חייב היה להרוס לי הכל עוד לפני שהתחלתי. התאהבתי. וכן, זה כזה נורא בשבילי, אני תמיד מדברת על כמה שאהבה זה נקודה חלשה אצל בנאדם, ואני לא הייתי צריכה את זה. (הרי בסרטים, הרעים מענים את השחקן הראשי שיתן להם מידע, אבל הוא מסרב. ואז מביאים את האדם שהוא אוהב, מאיימים להרוג אותו והוא נכנע).
אוקיי, זה לא מה שקורה במציאות, אבל זה כדי להמחיש למה התכוונתי שאמרתי נקודה רגישה.
שנה שלמה בה אני מאוהבת בבחור, חצי שנה של התכחשות, וחצי שנה של קבלה. לא אמרתי לו. הוא גם לא יודע. אף אחד לא יכול לדעת, בחיים לא הייתי ברורה כלפי אנשים לגבי הרגשות שלי. זה ההיתרון שלי, לפחות ככה אני חושבת.
השנה החדשה עומדת להתחיל ממש בעוד ימים ספורים, ויש לו חברה.
שלא תבינו לא נכון, במשך השנים היינו חברים טובים וצחקנו ודיברנו. לקראת סוף השנה היה מין ניתוק בנינו. וכל כך התעצבנתי עליו, הוא היה התעלם מימני.
ואז כשישבתי בתחנה הלבנה בלילה אצלי במושב יחד עם חבר טוב שלי, גיליתי את זה. אז כמובן שזה הפך ללילה די ארוך, ראינו סרט ואכלתי גלידת ניחומים. והוא כבר היה צריך לחזור. ואני ישבתי מול הטלוויזיה, וזה קרה. הדמעות הציפו אותי.
ומחשבות, ומי היא. והשוואות אליה ואלי ושהוא בטח אוהב אותה ושהם התנשקו ושכל מה שחשבתי שתמיד ישאר כמו שהוא, כבר לא. וכל החרא הזה מתחיל לצוף שוב. ואז הלכתי לישון.
התעוררתי כשעיניי מביטות אל התקרה והבנתי שכך מרגיש לב שבור.
קמתי והבטתי במראה מביטה בשחור בעיניים שלי שמעט נמרח מאתמול, ניקיתי את עיניי במחשבה שזה לא מה שהיה צריך לקרות, ועד כמה שצדקתי לגבי האהבה.
אהבה היא מקום מוזר, משתנה ולא יציב שיכול תמיד להיעלם.
הערכה נשארת, כי היא מבוססת על פעולות ועובדות ולא קריזות בלתי ברורות.
תגובות (0)