עיניך הבורקות.

יושבת פה, בארבע לפנות בוקר
חושבת לעצמי מחשבות
חושבת לעצמי על כל שקר ושקר
ששמעתי ממך.. מחשבות.
והלילה הכהה הזה מזכיר לי אותך
מזכיר את עיניך היפות
איך תמיד הן היו בורקות בחשיכה
איך אותי הן היו מהפנטות.
איך שנתיים תמימות עברו להן ביעף
ואני עוד בך מאוהבת
והזכרונות מונחים להם על המדף
וכל יום אני נזכרת, מתעצבת.
ואפילו חברים בקושיי היינו
אבל אהבתי אותך כאדם.
את חוק המרפי אנחנו שברנו
ונתתי לך את העולם.
ובסוף קמת והלכת, השארת אותי מאחור
ואני על האבן ישבתי.
קמתי, ברחתי חיפשתי מקום כלשהו, מסתור.
רק להתחבא כי את עצמי אני הבכתי.
ועכשיו אני יושבת נזכרת בך
ועינך הבורקות נעצמו כבר, נרדמת.
ואת שירי לתומי אני שרה לך
מקווה שעלי חלמת.