פיסה של חשיכה ולב בוער

הוא נשען על סלע פראי ומעוקל, עומד מול נערה עוצרת נשימה ביופיה. לה שיער שחור, ארוך וחלק ולו שיער בלונדיני קצר וכובע אפור.
היא לבושה בשמלת קטיפה שחורה ארוכה וקודרנית והוא בחולצה פשוטה לבנה ומכנסי חאקי עד הברך.
שניהם טובלים בנהר שקט עד מחצית מגופם, שפתיהם צמודות, ידיו על פניה וידיה שלה על מותניו. זוג בלתי שגרתי, אני חושבת. צופה בהם מן הצד.
הנשיקה הרכה שלהם מסתמנת כפרידה לשלום, ואני, קנאית שכמותי, חושבת עד כמה הייתי רוצה אני להיות חבוקה בזרועותיו במקום הנערה.
בדממה, אני שולפת מכיס מכנסי ההרים שלי פיסת נייר רבועה ומודפסת. אני מסובבת אותה באצבעותיי ומביטה בנער היפה שניבט אלי מתוכה;
עיניו ירוקות וחודרות, פניו משולש אליפסי חד מהסנטר עד לקרקפת. שיערו מונח על מחצית ממצחו ומוסתר מאחורי אוזניו הבולטות.
רצה הגורל והוא מוטבע בחותם על לבי, זורם בעורקיי. ידע הרקיע ולעולם לא יצליחו כוכבים להסירו.
דאגה מכרסמת שוב ואני נאנחת. כאן, בין העצים, אני אוהבת אותו שוב מקרוב ולבי אכול קנאה לעומת הנערה הזרה החבוקה בזרועותיו של נער שאיני מכירה.
אני מביעה משאלה, כשהשמש עוד עומדת גבוה ברקיע, להפסיק את הרוע שפזור על אדמות ארצנו, להדמים את הנצרות הפתוחות ולהשקיט את שריקות הכדורים. לאחוז ביד המונפת ולקחת ממנה את הלהב המוכתמת, דם שאיני יכולה לומר בוודאות אם שייך ליקר לי, או שמא לידיד קרוב.
אני חוזרת להביט בזוג האוהבים, אלו ששפר עליהם מזלם ויכולים הם לנשק אחד את שפתי השנייה, להרגיש אותם קרובים בגוף וברוח, לפני שהיסודות יתמוטטו ואולי לעולם לא יחזרו.
אני רוצה לבכות, אבל נדמה כי אין עוד ביכולתי לעשות זאת.
הנערה מתרחקת קמעה והיא נושאת את ידה ללטף את לחיו ברוך. היא ממלמלת משהו שאיני יכולה להבין. אני רואה את שפתיה נעות ומוקסמת מעיניה הכחולות העמוקות, מעורה החיוור. היא כל כך יפה, זה בלבד לבטח צובט בלבו.
אך לפני שאני מספיקה לתהות על הכאב, היא הופכת לבליל נוצץ של אבק כוכבים, סערה מזערית שמתחילה ברגליה ונמשכת אט אט גבוה יותר עד לראשה, לוקחת אותה הרחק על גבי משב קל של רוח.
הנער עומד שם דקות ספורות, נותר לבדו. ובדיוק כשאני מנסה לשער לעצמי איך הוא מרגיש עכשיו, ידיו השלוחות חוזרות לאיטן אל צידי גופו והוא משתנה.
התהליך הוא קצר, טפרים גדלים מתוך אצבעות ידיו, בגדיו נקרעים כשגפיו מתארכים ושיניו מתחדדות. פרווה מלאה ומרשימה עוטפת את גופו החדש, ולמול עיניי, עומד על ארבע הזאב האציל ביותר שראיתי משך כל שנות חיי.
הוא קורא אל הלילה להתפשט, והירח תופס פיקוד.
השמש מאפשרת לו לעשות כן, שכן היא מבינה את המצב לאשורו וממש כמוני, היא נכנעת לתימרות העשן שנישאות אי שם ולריח הבשר החרוך, מקווה ליום בהיר יותר, לעולם חדש ורענן תחת פיסות הדם הקרוש שדבוקות לקרקע ולשלדים שנרקבים, היו בעבר ילדים עם שמות ואהובים.
וכשגלימה של חשיכה נפרשת לאטה על העולם, הזאב יוצא מהנהר, מנער את פרוותו הספוגה ודוהר חזרה אל תוך היער.
חשבתי שהדמעות ייבשו בי, אך אני נוכחת לגלותן על פניי, הן מתגלגלות על לחיי בזרם זעיר ובלתי פוסק.
אולי עדיף ככה, אני חושבת אליו למראה התמונה שלו שאני שוב מפנה אל מולי כדי להביט. אולי אם היית מודע לרגשותיי, אם באמת היית שלי,
לא הייתי מצליחה להחזיק מעמד. לא הייתי יכולה לתת לך ללכת…