פריקה *

כשאני באה לכיתה אנחנו מדברים. אתה מסתכל עליי ואני עליך.
בשיעור אתה נוגע לי בשיער ומחייך. אני צוחקת ומחייכת אליך בחזרה.
ואיך שהזמן עובר, ואני רק חושבת עליך יותר. על מה שהיה ועל מה שעכשיו.
וזה מבלבל אותי. ואני לא יודעת מה לעשות, או מה לומר.
איך שהכול מסתבך.
אתה קרוב אליי, בשיעור, רק בן אדם אחד יושב בינינו. אני מסתכלת עליך כל השיעור, מחייכת.
אתה לא מסתכל, אתה לא רואה אותי.
מצייר. לא מרים את הראש.
נותן לי זמן להסתכל עליך, ולחשוב עליך. להעמיד פנים שוב שאין לי אליך כלום.
אחר כך אני כמעט ולא רואה אותך, אתה הולך.
כמעט ולא אכפת לך ממני.
אני חושבת על כמה זמן שלא דיברנו. שרציתי לשלוח לך הודעה, אבל שלא שלחתי.
לא רוצה לסכן את מה שכבר בנינו.
אנחנו מדברים ואני מסתובבת, מדברת עם השאר.
אני מרגישה אותך מאחוריי. נצמד אליי עם כל הגוף.
ומחבק אותי.
רק אל תלך. אל תלך. אל תעזוב אותי עכשיו. חיכיתי לזה…
ואתה לא הולך.
לא מיד.
אתה נותן לי זמן להתאהב מחדש.
כמה שאני מנסה לומר לעצמי להפסיק, זה לא עוזר.
עכשיו אנחנו הולכים אחד ליד השני ואתה אומר שלא דיברנו המון זמן ואני מחייכת ומסכימה.
אתה הולך איתי.
לידי.
אבל אני יודעת שעוד מעט זה יגמר, ואתה תלך.