צעדים לעבר החושך – החלק הראשון של פרק 1

20/06/2013 719 צפיות אין תגובות

טוד הביט בחפץ המוכר, והרים בהיסוס את הסכין המבריקה. הוא העביר בזהירות את אצבעותיו על הלהב החד, מנסה לנחש איך הוא ירגיש על וורידיו. הוא קירב ברעד את קצה הסכין לבסיס ידו, עד לנגיעה רופפת. מחשבות רבות התרוצצו בראשו, והחדר החל להסתחרר.
הדפיקה המוכרת בדלת קטעה את מחשבותיו. הוא פתח את המגירה התחתונה בשידה והשחיל במהירות את הסכין בחזרה אליה. הוא שמע דפיקה נוספת על הדלת, וניסה להסדיר את נשימתו. "טוד, אתה כאן?" קולה הצפצפני של סטפני שבר את השתיקה. טוד פחד לרגע לענות, חושש שקולו ישמע שברירי ומפוחד. "אפשר להיכנס?!" הידית הסתובבה וסטפני קצפה פנימה ללא היסוס. היא בחנה במהירות את החדר, ושחררה אנחת רווחה. "למה לא ענית?! פחדתי שאתה… עושה דברים. " היא גיחכה מהבדיחה של עצמה והתיישבה בקפיצה על מיטתו של טוד. "רציתי לבוא לבקר אותך לפני כמה שעות, אבל אמא שלי הכריחה אותי לטפל באח שלי הקטן, אתה מבין… הוא חולה. ורציתי לבוא, זה לא שהייתי חייבת, אבל הרגשתי שבא לי להציק לך קצת. דרך אגב, מה קורה אתך? לא ראיתי אותך מאז שלשום בערב. ולמה אתה נראה קצת.. חיוור?" מילותיה הבלתי נפסקות של סטפני עשו לטד כאב ראש. "סתם, הערת אותי. תגידי, יש מצב כלשהו בו את לא מדברת?" שפתיה הדקות של סטפני חייכו בביישנות וחשפו שורת שיניים לבנות. עיניה הכהות טיילו בחדר, בוחנות את הרהיטים. שערה האדמוני היה מבולגן ופרוע. את פניה קישטו עשרות נמשים כתמתמים, והיא לבשה חולצת טריקו כחולה שללא ספק הייתה גדולה עליה בכמה מידות, ומכנסים קצרים. לרגליה היו רק גרביים – גרב שונה בכל רגל. מראיה המרושל היה כל כך מוכר לטוד, שהיה מזהה אותו בכל מקום. משהו בנוכחותה גרם לו עצבנות, להט. "כן, יש מצב בו אני לא מדברת, כשאני אוכלת." היא ענתה בחיוך וירדה מהמיטה. סטפני טייל בחדר והחלה מרימה חפצים שונים, ופותחת מגירות. רהיטי העץ הכבדים, השטיחים המאותרים וכל המראה הקלאסי של החדר נראה חסר אונים לצדה של הנערה. "תזכירי לי שוב מה את עושה כאן?" שאל טוד בעצבנות, רומז לה להסתלק. "מבקרת את טוד, ידידי הוותיק. אתה צריך להכיר אותו, הוא קרצייה." טוד גלגל את עיניו בשעמום ופנה לעבר הדלת. " אם את כבר פה, אני אביא לנו משהו לאכול. ובקשר לטוד הזה? הוא נשמע מדהים. רק, בבקשה- " תמונתה המגוחכת של סטפני מרוקנת את תוכן המגירות שלו קטעה את דבריו. " אל תחטטי לי בדברים." הוא סגר את הדלת הכבדה מאחוריו, ונשף בכעס.
"קרה לך פעם שחשבת על ההורים שלך?" סטפני שאלה בעודה חופנת עוד כפית מהגלידה. "על ההורים שלי?" הוא מסתכל עליה בשעשוע מסוים. היא שוכבת הפוך, רגליה מונפות ונתמכות בגב מיטתו. " כן, על איך שהם ניהלו את החיים שלהם. כלומר, אמא שלי ילדה אותי בגיל שמונה עשרה, פרשה מהתיכון, לא למדה, ואבא שלי ברח שגדלתי, מהלחץ." טוד זע באי נוחות בכיסא עליו הוא ישב, לא ידע מה להגיד. "אני רוצה לטייל בעולם, להכיר אנשים. לא לבלות את כל שנות העשרים שלי מחליפה חיתול לאיזו תינוקת." סטפני צחקקה ובלעה בבת אחת את מה שנותר מקערת הגלידה שלה. "אתה שקט." היא קבעה פתאום. " טוד, למה אתה שקט?" טוד התנער פתאום מבהייתו באוויר, ומיהר לענות. " אני… אני לא שקט. כלומר, אני תמיד שקט. ככה אני, לא?" משום מה, התשובה גרמה לסטפני לחייך. כמו כל דבר אחר. חשב טוד. "אז ספר לי משהו עליך, קדימה." סטפני דרבנה אותו בשעמום מסוים. " אני… קצת מבולבל, אני מניח." הוא הפסיק לפתע לדבר, כאילו בוחן את האוויר. "מבולבל בקשר למה?"
"בקשר, האממ… להכול. אני לא יודע מה אני רוצה מדברים. אני לא יודע מה דברים רוצים ממני. לפני כמה זמן חשבתי על זה, ואולי… זה קצת מטורף, אבל אולי…" הוא החליש את קולו ושם לב שסטפני בכלל לא קשובה אליו. "כן, אני מקשיבה." היא אמרה בין סידור ערמות הדפים באחת המגירות. "זה.. דיי פרטי. תפסיקי." הוא התרומם וניסה לעצור אותה מלקרוא את תוכנם. "יומן יקר שלום." סטפני הקריאה תוך כדי צחקוקים. "היום בת דודה שלי באה אילנו לביקור. היא באה עם החבר שלה ובלילה הם עשו רעשים מהחדר ליד. ראיתי את המבטים שהם שלחו אחד לשני כל היום. חזר לי הסיוט המתמשך הזה, שאני טובע בתוך ים של זפת, ולא מצליח לנשום. הפעם ראיתי את…" היא שמטה את הדפים על הרצפה, ופרצה בצחוק מתגלגל. כל צחקוק צרב. רגשות עמוקים ולוהטים של שנאה בעבעו בבטנו של טד, והוא לא יכל לסבול עוד שנייה אחת של לבלות בחברתה. "אני מבקש ממך ללכת." הוא אמר בקול רועד. "ואני מבקשת ממך לשתוק רגע." סטפני אמרה. טוד הביט בה, מבולבל. "סליחה. כלום. זאת סתם הייתה… הרגשה מוזרה שהייתה לי. רוצה לראות סרט, סופר קטן שלי?"
מצא חן בעיניו השימוש במילה "שלי."
"אני רוצה שתלכי, בבקשה ממך." טוד חזר על דבריו, הפעם חזק וברור יותר. סטפני לא התבלבלה. "לא תמיד מקבלים את מה שרוצים." פניה נראו אטומות.
הרגשה של תסכול מילתה את טוד. הוא אפילו שקל לקרוא לאחד מחברי הבית שיגרשו מפה את סטפני בכוח, אבל הרגשה קטנה בתוכו מנע ממנו לקרוא למבוגר. במקום מעשה זה, טוד פסע לעבר מיטתו והתיישב עליה. "בואי נראה סרט."
רמז דק של חיוך הציץ בשפתיה של סטפני, והיא התיישבה לצידו של טד, על מיטתו. טוד הפעיל את הסרט, ומסך הטלוויזיה החל להקרין. איפשהו, בין הרעש מחריש האוזניים של הפיצוצים ודיבורי הדמויות, הוא יכל לשמוע את סטפני.
"אני מצטערת שקראתי לך את הדברים האישיים. אבל… וואו."
רגשות שונים התערבלו בבטנו של טוד. משהו בין כעס, למתח, להתרגשות. מכיוון שלא יכל למצוא את התגובה ההולמת, הוא שתק. וכשסטפני נשענה עליו, חצי רדומה- הוא התרחק לקצה השני של המיטה, וסטפני שקעה אל בין הכריות. אבל כל זה לא הפריע לה. החיוך העיקש התמידי לא הפסיק להימרח על כל פרצופה. כשמסך הסרט החשיך, סטפני פיהקה ארוכות והודיעה, לבסוף – שהיא צריכה ללכת. "מעולה." אמר בעוקצנות טוד. סטפני גיחכה והתרוממה מהמיטה. "אוי, זה לא היה עד כדי כך גרוע." היא החמיצה פנים. "את פשוט מטומטמת." טוד הוסיף.
"אבל אתה סובל אותי" היא קרצה וסגרה את הדלת אחריה.
החדר נראה ריק ללא הצבעים, הריחות, ותנועותיה החדות והמגושמות של סטפני. כאילו משהו חסר. "בדבר אחד את צודקת." הודה טוד בחצי חיוך לחדרו הריק והמבולגן. "אני בהחלט סובל אותך."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך