קמלה לאט לאט

קַמֵלְיה הייתה עטופה בשמיכה שלה כשהמלך והמלכה סוף סוף הגיעו. היא צרחה במשך שעה שלמה, אבל הם הגיעו רק עכשיו. 
והכאבים היו איומים. הופיעו כל פעם באיבר אחר, בלתי צפויים כל כך שלא השתנה בהם דבר אחרי שעה שלמה.
המלך והמלכה כבר הגיעו, אבל קַמֵליה המשיכה לצרוח, כאילו משהו מנסה לצאת מהגוף שלה. היא חוותה את זה פעם בחודש במשך 17 שנים רצופות, אבל הכאבים לא הוקלו. אדרבה, הם נעשו איומים יותר.
היא מעולם לא חוותה פציעה מחרב, אבל היא ידעה שזה בהחלט לא כאב מהסוג הזה. היה בו משהו מאוד נפשי, יותר מאשר פיזי, אבל גם הכאב הפיזי היה מורגש בהחלט. זה מה שהיא למדה מהניסיון הכל כך רב שלה בכאב.
היא התגלגלה מהמיטה הענקית שלה אל הרצפה, כי הכאב של הנפילה הסיח לשניה את דעתה בקשר לכאב שאותו חוותה כעת.
המלכה התחילה לבכות. זה היה הדבר האחרון שיעזור לקַמֵליה. הם אפילו לא נגעו בה מאז שנכנסו, וגם זה לקח להם שעה שלמה.
היא התחילה לתלוש את שיערותיה. גם זה הסיח את דעתה, אבל גרם למלך ולמלכה לדאוג עוד יותר. היה בזה משהו כל כך שיגרתי, אבל לשגרה מתרגלים. לכאבים שקמֵליה חוותה אי אפשר היה להתרגל.
היא הרגישה כל כך כלואה בתוך השמיכה שלה, אבל כשזה רק התחיל היא התגלגלה בשמיכה שלה ונשארה שם ללא יכולת לצאת.
היא הרגישה מטומטמת יותר מאי פעם.
הדבר הכי נורא בכאב הוא שאי אפשר לעשות שום דבר איתו. קמֵליה לא יכלה לעשות דבר שיראה לגופה הפגום שהיא הבינה את המסר, שהיא יודעת שהגוף שלה נכשל במילוי תפקידו כל חודש בדיוק, שהיא יודעת שאין לזה תרופה, אלא שרק הזמן יעביר את זה, ואז כעבור חודש זה יתחיל שוב. כמו כל חודש, קמֵליה חשבה שזה לא עומד להגמר הפעם, דווקא הפעם. היא יכלה להרגיש את הכאב, אך לא להסביר אותו במילים. רק הצרחות יכלו.
אז קמֵליה צרחה.
״את יודעת, אני מופתע מהדיוק של הגוף שלך.״
זה היה המלך.
קמליה הרימה את עינייה הירוקות, היותר- מידי- ירוקות. שיערה הארוך היה פרוע ולחייה מכוסות סימני שריטות שהיא עצמה גרמה.
לפתע היא הבינה למה שניהם עומדים כל כך רחוק ממנה.
הכאב הכה שוב באיזור הצלעות, כל כך בלתי – צפוי שהיא צרחה צרחה שהחרישה אפילו את אוזנייה שלה, שבהם הרגישה את ליבה.
״זה בסדר, כל התושבים כבר שמעו אותך.״
הכוונות שלו היו טובות, אבל זה פגע בקמליה מתחת לחגורה.
אל תבכי, אמרה לעצמה, שלא תעזי לבכות.
וכשהכאב הצליף בה שוב, בצד הימני של הראש, היא נפלה על הרצפה שוב ונשכה את שפתיה כל כך חזק שהרגישה טעם של דם.
״את יודעת, כל מה שזה אומר זה שאת נערה מאוד מיוחדת,״ אמר, וכשראה שהיא לא מסתכלת עליו המשיך: ״בואי נשחק משחק.״
זה משך את תשומת ליבה יותר מאשר הכאב. לשתי שניות בערך. היא חזרה לתלוש את שיערותיה.
״הוא נקרא: ‘להפסיק לצרוח’.״
גם זה פגע בה.
״את תהיי טובה במשחק הזה. אבל אני לא בטוח בקשר לאמא שלך; זה לא יאמן כמה היא צורחת כשהיא חוטפת כאבים לא מוסברים.״
סוף סוף, קמליה חייכה חיוך קטנטן.
זה הכאיב לה.
קמליה שכבה מצונפת על הרצפה, רעדה כולה מהכאבים האיומים, מלקקת את הדם משפתיה. היא נותרה חסרת כוחות.
אמה סוף – סוף התקרבה אליה וליטפה את שיערה הזוועתי. אביה גם התקרב, החזיק בכתפה. קמליה בהתה בעיניו הגדולות והרכות.
״היי,״ אמר בשקט, ״יום הולדת שמח.״
לפתע כל הכאבים פסקו. קמליה הרגישה סוף סוף רגשות, רגשות אמיתיים, כמו תשישות, פחד, הקלה.
היא הרגישה שריסייה העבים מסתירים לה, ונרדמה.