קתרין

אימא תמיד אמרה לי שהכול השתנה ביום שבו קתרין נולדה. היא תמיד אמרה שהעולם הפך פתאום למקום מואר יותר. שמח יותר. היא אמרה שקתרין הוסיפה טוב, בכל מקום שהיא הייתה בו.
כל צמח שהיא הייתה נוגעת בו היה מתחיל לפרוח, כל ילד שהיא הייתה מלטפת את שערו ברכות היה נרדם, כל מכחול שהיא הייתה מחזיקה, היה לפתע מצייר פלאים, כל דבר שהיא נגעה בו הפך לזהב טהור.
אימא תמיד אמרה שקתרין לא שייכת לעולם הזה, שהיא טובה מידי בשבילו. קתרין הייתה מחייכת, כל הזמן, לכל אדם, בכל מקום. זה היה יכול להראות כדבר מוגזם או מזויף אם החיוכים היו באים מפיו של אדם אחר. אך מפיה של קתרין, כל חיוך, היה נראה שייך לפניה, כאילו זהו מקומו הטבעי. זה אולי נראה לכם מוגזם אך האמינו לי, זה לא.
קשה לתאר את הפלא ששמו קתרין. כאחותי הגדולה, קתרין תמיד עזרה לי, בהכול, לפעמים גם כשלא רציתי בעזרתה. כשפרץ רוח העצמאות נשבה בי בגיל עשר התעקשתי לעשות הכול לבד וקתרין תמיד הציעה את עזרתה למרות שלא רציתי בה. כי היא ידעה, כמו שהיא יודעת הכול, שאני זקוקה לה. אם הייתי חוזרת מבית הספר בפרצוף עגום במקצת, היא הייתה הראשונה ששמה לב לכך, היא לא שאלה אותי מה קרה מול כולם, היא הייתה מחכה שאני אפרוש לחדרי ורק אז היא הייתה דופקת בדלת. שלוש נקישות עדינות. היא היחידה שדפקה לפני שהיא נכנסה לחדרי. היא תמיד אמרה לי שכמו שהיא לא אוהבת שנכנסים לחדרה מבלי לדפוק, גם אני לא אוהבת ולכן היא דפקה. תמיד. שלוש נקישות עדינות. היא נתנה לי כתף לבכות עליה, מישהו שאפשר לדבר אתו ושמקשיב ולא רק שומע את מה שיש לך להגיד. אני מאוד אוהבת גם את שאר האחים שלי, הגדולים והקטנים, אבל עם קתרין, זה היה שונה. קשר חזק, יותר מכל דבר.
ואני, אני לא ראיתי, לא הערכתי את מה שיש לי איתה, זה היה ברור מאליו עבורי. מבחינתי, זה היה קשר חזק שיש לפעמים בין אחיות. אני לא הבנתי, אני לא קלטתי עד כמה זה היה קשר לא-שגרתי, עד כמה הוא היה ייחודי.
עד כמה היא הייתה ייחודית, יחידה במינה.
אימא תמיד אמרה לי שקתרין לא הייתה שייכת לכאן. היא הייתה טובה מידי לעולם הזה. אני לא הבנתי עד כמה היא צדקה, עד שקתרין הלכה לעולמה.