רגש לא ממומש. פרק 12. שבירה
היא התרוממה מהמדרכה בכבדות, רואה את גבו של גבי מתרחק ממנה, עד שנעלם מאחורי החומה המקיפה את חצר ביתו.
מבטה נח לכיוונו עוד רגע, אז היסבה את פניה וצעדה בחוסר מעש אל עבר ביתה. היא פתחה את הדלת ללא אמירת שלום, נתקלת לפתע במבע השואל , המחוייך ומצפה, של אימה: "נו? איך הוא היה?"
פתאום הכתה בה ההכרה כמו בזק. הם לא יודעים כלום! מבחינתם, היא חזרה כרגע מפגישה מיוחלת עם הבחור המיועד לה. 'מה הם יודעים בכלל?' . היא לא ענתה.
אמא התקרבה בצעד הססני, מניחה את ידה על כתפה. "ממשיכים?"
חיהל'ה התנערה מהמגע החמים. לא מביטה באימה, שעה שענתה "לא". קצר, תמציתי, לא מסביר.
היא רצה לחדרה, טורקת אחריה את הדלת. הכל הסתובב סביבה. כל הרצונות המנוגדים שלה. היא מנסה לעכל את חוויות אותו היום. זה היה כבד מידי בשבילה.
היא זרקה את עצמה על המיטה, מליטה את ראשה בכרית. פתאום החלו לזלוג מעיניה הדמעות ללא שליטה. כן, בפעם השלישית להיום. אבל הפעם, אלו דמעות של בלבול, של הימור. 'אני באמת לא רוצה אותו?' שאלה את עצמה. 'לא, אני בעצם כן רוצה'.
'אז למה אמרתי לאמא שלא?'.
~~~
יוסף חיים:
כמה שעות לאחר מכן.
יוסף חיים ירד מרכבו של דודו, אביו המאמץ, אותו הרכב שלקח כדי לאסוף את חיהל'ה. הוא היה מרוגש. משך כל הנסיעה הם שוחחו על הפגישה שהיתה היום. הוא סיפר עליה כשעיניו בורקות, כשדודו מרוצה. שניהם ידעו שעוד הערב תיקבע עוד פגישה. בחסידות שלהם, הפגישה השניה היא הפגישה האחרונה, הגורלית. מהפגישה הזו יוצאים בחיוך לאחר הסכמה על נישואים, או נפרדים וממשיכים הלאה. ויוסף חיים כל כך רצה…
הם עלו במדרגות הבניין לעבר ביתם. הדוד, ר' ישראל, פתח את הדלת בחיוך "יש לנו פה חתן בקרוב..".
מהמטבח הדיפו ניחוחות ארוחת הערב. הכל שקט ופסטורלי כל כך, משפחה קטנה תסעד כאן עוד רגע קט את ליבה..
צלצול טלפון נשמע. שיינא, הדודה, ענתה. מצחה התקמט לרגע כשהיא פנתה אל החדר הסמוך וסגרה אחריה את הדלת.
הדוד חייך במבוכה "כנראה אצטרך להחליף את אמא היום" קרץ לעבר אחיינו. הוא חיפש מצקת על מנת למזוג את המרק לקערות. הוא פתח את מגירת הסכו"ם.
הוא אחז במצקת כשדודה שיינא יצאה מהחדר כשפניה חתומות. "יוסף חיים". הוא הרים את ראשו, מחייך, כשראה פתאום את מבע פניה. "הם אמרו.. שלא".
פניו בחווירו באחת כשחיוכו הרחב נמחה. ידו רעדה ועיניו הצטעפו לרגע בדוק מוכר עד כאב.. הוא לא רצה שיראו. הוא זינק אל עבר החלון, אוחז בידיו בסורגים ונושם בכבדות. "מממה?", הוא גמגם.
"אני מצטערת.. זה נכון".
הוא לא יכל עוד להתאפק. הדמעות התפרצו להם שלא בשליטתו. "לאאא". הוא לחש בלחישה קולנית. "לא יכול להיות"
דוד ישראל התקרב, כורך את ידו על כתפיו. יוסף חיים התרפה לרגע, ואז התקשח שוב. בוא הרכין את ראשו על הסורגים, מודע לפסים האדומים שהלחץ יוצר על מצחו.
"היא היחידה שחשבתי עליה ככה.. היא גרמה לי להרגיש שזה אמיתי.. היא.. היא לא שיקרה, דוד שמעון! היא לא שיקרה" הוא הרים רגע את מצחו בהתרסה. "זו היתה היא?" שאל. רוצה כל כך לדעת שההורים הם שדחו את ההצעה.
"זו היתה היא". כך דודתו.
"לא… היא היתה אמיתית!" . וכתפיו החלו לרטוט.
ישראל ושיינא הביטו בו. הוא בוכה. הפעם האחרונה שראו אותו כך, היתה לפני גיל 13.
זו היתה תחושה של אין אונים.
תגובות (2)
אני חייבת להגיד לך, קראתי את כל הפרקים של רגש לא ממומש עכשיו ואת פשוט כותבת מדהים. יש משהו כל כך בוגר, כל כך עמוק וקסום בכתיבה שלך, משהו שכל כך חסר באתר, משהו שכל כך נעים לקרוא ומתחשק לקרוא ממנו עוד. כבר מחכה לפרק הבא בשקיקה!
תודה רבה לך! קראתי עכשיו את הסיפור שלך, אני חייבת לציין שאת מוכשרת:)
האמת שחשבתי כבר להתייאש מהסיפור הזה בגלל שלשני הפרקים האחרונים בקושי הין צפיות, ותגובות- אין. ועכשיו אנינרואה את התגובה שלך. עודדת אותי להמשיך לכתוב, ואני מאד מודה לך