רגש לא ממומש. פרק 13.

יוסף חיים נכנס אל בניין הישיבה. הוא פתח את דלת העץ החורקת, מנשק את המזוזה. הבניין היה עטוף באבנים ירושלמיות לא מסותתות, שניכר היה שהוזנחו זה שנים. בקיר החיצוני, בלטו כמה מנועי מזגנים, כאילו נזרקו שם בלי לחשוב על האסתטיקה, מה שאגב היה נכון. דלת הכניסה היתה מעוגלת מלמעלה כעין קשת, מורכבת משתי דלתות עץ מקולפות.
הוא פסע בפרוזדור הצר. כתיפיו שחות מעט ועיניו פונות לרצפה בהרהורים.
הוא צעד במהירות, כשלפתע הופיעה דמותו של המשגיח למולו. (משגיח- הרב האחראי בישיבה שהתלמידים יהיו נוכחים וילמדו בשעות הלימוד).
"יוסף חיים! בכיר התלמידים" צחקק המשגיח המבוגר בהנאה. גבותיו היו דלילות ושיוו לו מראה מעט מבדר, לעומת סבר פניו החמור תמיד, שהתעקל כרגע לכעין חיוך מרוצה.
יןסף חיים הרים את עיניו. "שלום עליכם", הוא הןשיט את ידו ללחיצה רפויה.
"חיפשתי אותך" אמר לו המשגיח. "תוכל להיכנס איתי לחדר שלי?".
"בשמחה". ענה יוסף חיים. למרות שכלל לא היה שמח כרגע. עיניו הביעו עייפות וחוסר שינה.
הם נכנסו ביחד לחדר הקטן, המשגיח סגר אחריו את הדלת. הוא החווה בידו על כיסא עץ פשוט ומעט מקולף, לצד השולחן שלא דמה לו בצבעו כלל. הם התיישבו.
"מה שלומך" פתח המשגיח.
"ברוך ה', מה כבר יכול להיות?" יוסף חיים.
"אז זהו" זיק ניצת בעיניו של המשגיח. גבותין הדלילות הזדקרו במשובה, גורמות ליוסף חיים להתאפק שלא לחייך. "יש לי הצעה בשבילך".
יוסף חיים קימט את מצחו. "הצעה" נענה אחריו כהד.
"שידוך". תיקן המשגיח.
"אה".
המשגיח שידר פליאה, "למה נשמע לי שאתה לא מתלהב?"
"כי אני באמת לא מתלהב".
כאן המשגיח כבר התרצן: "יוסף חיים, אתה מרגיש טוב?"
"כן".
"אז קרה משהו". הוא נאנח. "מה זה?".
יוסף חיים לעולם לא יבין, כנאאה, מה גרם לו לספר הכל דווקא למשגיח. למה דווקא לו ולא לחבר. אבל הוא סיפר.
המשגיח הקשיב לכל מילה, לא קוטע אותו אף לא לרגע קט. עד שסיים.
"מה הרב אומר?" שאל יוסף חיים בתקווה.
"מה אני אומר?
יוסף חיים יקירי, אתה לא צריך להתעצב רק כי בחורה אחת אמרה לך לא.."
יוסף חיים זקף את כתיפיו בהתרסה רגעית: "מהה?"
המשגיח חייך חיוך שןבב והמשיך: "לפני שאתה יודע למה היא אמרה את זה"….
הוא חייך בהבנה. "גם אני הייתי בגילך פעם, גם לי קרה מקרה דומה. אבל אני ביררתי למה"
"נו?" יוסף חיים הזדקף בתקווה
"היתה לה בעיה נפשית, מסתבר, הסתירו את זה ממני אבל היא החליטה שלא מגיע לי.."
יוסף חיים התאכזב.
"לא, לא כל כך מהר ילד" סנט בו המשגיח בחיבה. "תבדוק למה, אם אתה מוכן לעמוד בתשובה לזה".
~~~
גבי:
הוא רכן כלפי קיר האבנים הגדול, מליט את פניו בסידורו. גבי עמד צמוד לכותל המערבי, מתפלל. מאורעות יום האתמול גרמו לו להגיע לכאן. הוא טמן פתק בין רגבי הררי הפתקים האחרים, והחל צועד אחורה בעדינות, כשפניו אל הכותל.
הוא יצא מהרחבה, הולך רגלית ברובע היהודי. ממולו הזדקר פתאום ביצ הכנסת "החורבה" המשוחזר, לידו חצר אבן ובה עשרות ילדים משחקים. הוא נכנס לבית הכנסת ההדור, מתיישב באחד מספסלי העץ המפוארים. סביבו אנשים לומדים מתוך ספרים. הוא הניח את ראשו בין ידיו, חושב.
אתמול הוא הציל אותה, זה נכון. פעם גם יצא להם לדבר קצת, גם זה נכון. חיהלה היא בחורה רגישה, הוא יודע. ואתמול, אחרי הכל, שם לב מהיכן היו מועדות פניה.
'אז מה הפריע לי בעצם?' הוא תהה בינו לבין עצמו.
'שהיא חזרה מפגישה, עם בחור אחר!'
'נו, וזו סיבה מספיק טובה בשביל.. בשביל מה בעצם?' רגע והוא תפס את עצמו. הוא כואב בגלל בחורה שלעולם לא היה סיכוי שיפגוש בה וידבר איתה. 'זו סיבה להתאכזב?'
'אבל העינים שלה.. היא נראתה כל כך בוטחת בי..' פיזם לו הניגון הגברי את מנגינתו הידועה.
'אבל אין סיכוי!' הוא חשב באנחה. 'בעצם, למה לי בכלל לרצות בחורה מחוג אחר, ועוד מתוסבכת כל כך עם עצמה?!'
'אבל העינים האלה..' שוב אותה המנגינה. 'היא בטחה בי, אני לא יכול להתעלם ממנה! והיא גם נראית טוב.. היא יפה' חיוך קטן צץ בזןית פיו. הוא מחק אותו מיד. 'אסור לי לחשוב ככה עליה.. הרי אין סיכוי..'
אבל הוא עדיין חשב.