דוסית אחת
המון זמן עבר מאז הפרק האחרון.. כבר חשבתי שאין טעם להמשיך לכתוב.. אבל הייתי חייבת.

רגש לא ממומש פרק 16. תזמון.

דוסית אחת 11/05/2015 2370 צפיות 4 תגובות
המון זמן עבר מאז הפרק האחרון.. כבר חשבתי שאין טעם להמשיך לכתוב.. אבל הייתי חייבת.

רבקה נכנסה הביתה, מניחה את סל-המכולת על הרצפה הנקיה. היא חזרה מעבודתה ובדרך ערכה מעט קניות במכולת.
הבית היה נראה כמו רוב הבתים בשכונה, פשוט. לא משום שלבעלי הבית לא היה חוש אסתטי מפותח, להפך, רבקה מאד אהבה סטיילינג ועיצוב. אבל לפעמים, אנשים מוותרים על דברים שהם אוהבים בגלל הערכים שלהם. ולרבקה היה ערך אחד, בראש מדרג העדיפויות שלה, ערך שמנע ממנה לעצב את הבית כרצונה. לימוד התורה של בעלה.
והערך המסוים הזה פגע קשות באמצעי חשוב מאד בחיים, בכסף. אהרון לא עבד, לפי בקשתה, היא העדיפה שהוא ישב ב'כולל' וילמד תורה מהבוקר עד הערב. היא לקחה את עול פרנסת הבית על עצמה ועבדה לפרנסתם כמזכירה רפואית.
לא הורגש חוסר ממשי בבית שלהם. אבל הם בהחלט היו מוגבלים בהוצאות, דבר שמנע מהם את הפריבילגיה לקנות רהיטים יקרים.

הרצפה הייתה מרוצפת בקרמיקה בהירה עם כתמי שיש אפרפרים.
רבקה גררה את הסל אל עבר המטבח, שדלתו ניצבה בקיר הימני הצמוד לדלת הכניסה. היא הרימה את מבטה מהרצפה על מנת לפתוח את המקרר ולהניח בתוכו את המצרכים. עיניה נתקלו בדלת ארון המטבח שהיתה פתוחה. היא התקדמה לכיוונו, במטרה לסגור אותה. ואז שמה לב לערכת העזרה-ראשונה ה פתוחה שם. היא הרימה את גבותיה בתמיהה וסגרה את דלת הארון.
היא חזרה לכיוון המקרר, פותחת את דלתו ושולפת את מגירת הירקות התחתונה. היא רוקנה את תכולת הירקות שקנתה לתוכה וסגרה את המקרר שוב.
בסל הייתה מונחת חפיסת שוקולד שוויצרי, מהסוג שחיהל'ה אוהבת. היא חייכה לעצמה כשנזכרה שקנתה זאת כדי לשמח את חיהל'ה, מחר יש לה מבחן והיא ידעה שהשוקולד הזה ייתן לה תחושה טובה.
היא הביטה בשעונה, חיהלה אמורה לחזור בשעה 16:00 מהלימודים. היא החליטה להניח לה את החפיסה על הכרית.

דבר לא הכין אותה למה שתראה שם. היא פתחה את דלת החדר כשחיוך על פניה. ואז ראתה הכל.
היה שם דם, הרבה דם שכבר הספיק לקרוש על השמיכה שהחליקה מהמיטה ועל הרצפה. היו שם גם מים וזכוכיות. וכמה כדוריות מתכת.
החיוך קפא על פניה, השוקולד נפל לו על הרצפה כשידיה רעדו מעט והיא רצה אל הסלון.
הפלאפון שלה. היא שכחה אותו היום על השולחן. היא הרימה אותו ולחצה על המקש עם ציור הפומית האדומה.

13 שיחות שלא נענו. אהרון.
היא לחצה על כפתור החיוג, ברעד בלתי נשלט.

"אהרון"! היא זעקה.
"רבקה" הוא דיבר בקול מתון. "חיהל'ה. היא.. היא בבית הרפואה"
"מה קרה לה?" היא לחשה בקול צרוד. חיוורון ננסך על פניה, הטלפון רעד בהתאם לתנועות ידה.
"היה שם טיל.. מעל הבית" הוא גמגם "נ..נפל לנו רסיסים מהיירוט על החדר שלה.."
רבקה צעקה "מה קרה לחיהל'ה???"
"היא בתרדמת"

זעקה נשמעה בקו הטלפון עד אליו. הקול הזה ניסר אותו לחתיכות. זה היה קול של אמא המומה.
הפומית נשמטה מידיה אט אט, היא נצמדה אל הקיר הקרוב.
היא הרגישה שחתיכה מגופה נתלשת בכוח, ידיה אחזו בליבה שפעם לו במהירות.
יותר מכל, היא היתה מבוהלת עד אימה.
רגשות אשם החלו לצוף בה. היא לא היתה מסוגלת לענות לקריאותיו של אהרון שנשמעו מהטלפון למרות היותו רחוק ממנה, על הרצפה. היא התנשפה בכבדות, בוכה בקול.

ברקע נשמעו דפיקות.
היא רק צעקה "הצילו" כשצנחה ליד הפלאפון. עוד משעה את קריאותיו של אהרון המבוהל "רבקה! רבקה את בסדר?"

הדלת נפתחה בחוזקה.

בחור בהיר עור התפרץ אל הבית.
הוא עוד הספיק להניח את ידו מתחת לראשה, לפני שחטפה מכה.
"סליחה" הוא לחש, הוא הביט לצדדים, סוקר את הבית. "יש פה מישהו?" הוא צעק. ההד ענה לו, וגם חרחוריה של רבקה.
הוא רץ אל המטבח, לקח כוס מהמדיח ומילא אותה במים. הוא ניגש אל הדמות שעל הרצפה בחזרה.
הוא נשך את שפתו התחתונה, כשהפך על פניה את הכוס. המים זרמו מעל פניה, והיא מצמצה.
"איפה אני?"
"אהמ.. את בבית שלך נראה לי" הוא הרים את זרועו אל מעבר לראשו, וגירד את פדחתו במבוכה. "אני מצטער על כל ה… דבר הזה.. מצטער".
היא גררה את עצמה לתנוחת ישיבה, נשענת על הקיר.
"מי אתה?" היא שאלה.
"אני דפקתי פה בדלת ו.. שמעתי אותך צועקת אז.. פתחתי"

הוא שמע קול חלש מהפלאפון שהונח שם לידה, והשפיל את מבטו. "תענה לו".. היא לחשה "אין לי כח".
הוא הרים בחשש את המכשיר הקטן.
"הלו?"
אהרון התעורר לחיים מעבר לקו. "הלו? מי שם? רבקה?!"
"זה.. זה לא רבקה.."
"אני שומע.. מי זה? מה עם רבקה?"
"היא התעלפה פה.. " הוא הסמיק ממש. הוא הגיע עד לדלת הבית הזה כדי לקבל תשובות. הוא ידע שהיא לא אמורה להיות שם עכשיו, אבל בכל זה חשש להיכנס. רק כששמע את הצעקות מהבית הוא דפק, ואז גם התפרץ פנימה לסיטואציה המוזרה הזו.
"היא בסדר עכשיו.." הוא ענה במעט ביישנות. "הבאתי לה מיים. אני.. אני יוסף חיים" הוא ענה. הוא הרגיש שלחייו לוהטות. הוא הרים את כף ידו והניח את גבה על מצחו.


תגובות (4)

וואייי קראתי הכל. מההתחלה. וזה מושלםם! בתור דתייה אני מבינה מה זה

10/07/2015 00:48

וואיי…אני מאוהבת!!! את תמשיכי מתישהו???? בבקשה בבקשה בבקשה!!!!!

09/05/2016 23:11

שלום לכותבת,
קראתי עכשיו במרתון את כל הפרקים שלך.
רציתי לומר שהעלילה של הסיפור משכה אותי ממש. מרגיש שכל רגע יש התרחשות ואני אוהבת שאין רגע דל. בנוסף, הנושא מקורי ומעניין, ואשמח מאוד לקרוא עוד.

כמה הארות כלליות:

*נסי לשלב יותר תיאור של הסביבה, כך זה נותן גם לנו הקוראים אפשרות לחוות ולדמיין הכל ביחד עם הדמות.

נניח כשעברת לתאר מנקודת מבטו של חיים יוסף את הגעתו הפתאומית לבית של חי'ה כי הוא הרגיש שהוא חייב לקבל תשובות, הייתי מוסיפה אולי תיאור קצר של כמה דברים;
איך התגבשה בו ההחלטה להגיע עד אליה לבית, בייחוד כשהוא יודע שהיא לא תהיה שם?
מה הוא חשב כשהוא החליט להגיע?
את מי כן ציפה למצוא? (יכול להיות גם שהוא פעל באופן אינסטנקטיבי ולא חשב בדיוק את מי יפגוש, אבל כן אשמח לשמוע תיאור).
איך עברה עליו הדרך?
מה הוא חש כשעלה במדרגות והגיע עד אליה מול דלת ביתה?

כמו כן, חסר לי קצת רקע לגבי איפה התינוקת דיני נמצאת אם היא רק נולדה לא מזמן. האם האמא בחופשת לידה? האם קפצנו פתאום קפיצה משמעותית בזמן? והיא במעון?
איפה האח של חי'ה בזמן הזה? האם רפאל גם לומד בגן?
ואיך פתאום התחילה אזעקה? (כי לא היה רקע כלשהו שיאותת על מלחמה) וזה קצת היה לי חסר…

*ממליצה כשאת מתארת היסוס או מבוכה, להוסיף כמו שרשמת "אמר בביישנות" או "דיבר במבוכה" וכו'. אם את רוצה להדגיש זאת יותר, אז תוסיפי שלוש נקודות בסוף משפט כמו "אהמ…את בבית שלך נראה לי". בעברית תקנית אין סימן כזה בכלל של שתי נקודות ולכן קצת חורה לי בעין לראות זאת.

*מקווה שתיקחי את הכל כביקורת בונה ולא חלילה תעלבי, כי זו ממש לא מטרתי.

נ.ב- אהבתי מאוד את ההסברים שנתת לגבי העולם החרדי. לטובת מי שלא מכיר (וביניהם אני) זה עזר להבין את הסיטואציה יותר טוב.

שבוע טוב ומצפה להמשך,
קלואי.

17/05/2020 00:23

שלום,
אני עדיין ממתינה להמשך, מקווה שלא החלטת לפרוש.
ערב טוב, קלואי.

01/06/2020 21:40
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך