רגש לא ממומש. פרק 2.

2005.
היו שם תרנגולים. הם התרוצצו ברחוב וחיהלה הקטנה בת ה10 הצליחה לתפוס את אחד מהם. התרנגול קרקר לה בידיים וכמעט שרט אותה. טוב שהיא שמה לב ושמטה אותו בזמן. היא רצה לה ברחוב הקטן בודקת מאיפה הם צצו.
ואז היא ראתה אותו. נער קצת יותר בוגר ממנה. אולי בן 12. מנסה לתפוס אותם אחד אחד ולהחזיר אותם לחצר הבית שלו.
"הם שלך?" היא שאלה בסקרנות.
"כן". כך בפשטות. "אבא שלי הביא לי כי קיבלתי 100 במבחן בגמרא," הוא השוויץ. "רציתי תרנגולים לבנים דווקא. אבל אולי אני אביא אותם לבן דוד שלי מהמושב בחזרה. אולי אני לא הכי טוב בזה" הוא הסמיק.
אבל לחיהלה לא היה אכפת עד כמה הוא טוב בגידול תרנגולים. כשהיא היתה ממש קטנה הם גרו במושב בעצמם והיה לה תרנגול משלה. היא כל כך אהבה אותו. עכשיו היא רק התרגשה מלראות תרנגול ברחוב שלה. ולא מחולק לרבעים ולפרגיות על גבי מגש מלא רוטב. תרנגול חי. היא התלהבה מהעובדה שהשכן מנסה לגדל תרנגולים.
"איך קוראים לך?"
"קוראים לי גבריאל". הוא ענה. "בעצם גבי".
"אתה תמשיך לגדל אותם?" היא לחשה.
ועוד לפני שהוא הספיק לענות היא שמעה את אמא קוראת לה לארוחת הצהריים. ואחרי הארוחה הזו היא כבר לא דיברה עם גבי. כי אמא הסבירה לה שהיא כבר ילדה גדולה וילדות גדולות לא מדברות עם בנים. אז חיהלה רצתה להוכיח שהיא באמת גדולה ולא חזרה לשכן מהפינה. אפילו כשהיא ראתה שהגיע טנדר ולקח את התרנגולים משם. היא רק קמצה שפתיים והסתובבה, מניחה את צמתה על כתפה.

2015.
גבי לא הבין למה חיהלה הסמיקה כל כך כשכמעט ונתקלה בו. זה קורה לכולם הרי. הוא לא זוכר את מה שחיהלה זוכרת. הוא לא יכול לנחש מה היא חושבת. הוא בסך הכל הגיע הביתה לביקור מהישיבה.
הוא לא זוכר מה שחיהל'ה זוכרת. את אותו היום בו התרנגולים שלו ברחו. זה לא היה כל כך חשוב לו פשוט.