רגש לא ממומש. פרק 7.

חיהל'ה.
גבי הלך. וחיהל'ה נשארה עם ארוחת הערב ועם המחשבות. היא הגישה לשני אחיה את האוכל, אבל היא עצמה לא היתה מסוגלת לטעום ממנו.
צלצול הטלפון החד העיר אותה משינה חפוזה על הספא. היא הביטה בשעון. השעה כבר 2 בלילה. הרימה את השפופרת "שלום?".
קולו העמוק של אביה החורג נענה אליה "מזל טוב חיהל'ה, נולדה לך אחות". חיהל'ה לא אהבה שהוא קורא לה בשם החיבה שלה. אבל הפעם, היא החליטה לציית לציווי האילם בשאלתו של גבי: "את לא שמחה?". היא החליטה לנסות לשמוח.
היא איחלה לו מזל טוב. אחרי הכל, הוא האבא של האחות שרק נולדה לה.

היום שלמחרת זרח אליה קצת יותר מתמיד. היא ידעה שבסוף יום הלימודים, היא תלך לראות את אמא שלה. בעצם, גם את התינוקת. שיר קטן התרונן לו על שפתיה שעה שעברה לי הבית שבפינה. פתאום נזכרה בו. עכשיו, יותר מתמיד, לא רצתה לאבד אותו. תמיד ראתה רק את העינים והזכרונות על התרנגולים ואבא. אבל מאתמול התגבשה לה משמעות חדשה והוסיפה לו נופך והילה. גבי הקשיב לה. הוא הבין אותה.
ואת ההזדהות הזו, אותה חשה בעיניו אתמול, את ההרגשה שמותר לה לבכות, חיהל'ה רצתה לשמור.

התינוקת היתה נראית חמודה. כמו כל התינוקות בני היום ששהו שם במחלקה. רגע אחד ישנה בשלוה, ובמשנהו היא מעווה את פניה לכדי יללה. חיהל'ה לא חשבה עד אתמול שהיא תשמח בלידה שלה. עכשיו, גם אם התינוקת תגזול את מעט תשומת הלב שעוד נותר בידי אמא להעניק לה, חיהל'ה עדיין תאהב אותה.
אתמול חיהל'ה דיברה עם גבי.

גבי.
גבי מכונס בעצמו. מאז שחזר הביתה אתמול, נעשה הפכפך כל כך. הוא יצא משם בהרגשת סיפוק על שהרגיע את חיהל'ה. אבל אז צצה בו ההכרה: הוא הרגיע את חיהל'ה. הוא דיבר איתה.. היא נראתה כל כך שברירית לידו. המבט העצוב בעיניה, ההתרסה, בלבלו אותו. הוא אהב את המבט הנינוח והרגוע שנפרד ממנו. הוא לא יודע איך לקרוא לזה בדיוק. אבל עלה בו מין רגש כזה. הוא היה שם.