רגש לא ממומש. פרק 9

דוסית אחת 20/02/2015 1654 צפיות 4 תגובות

השעה 4 אחר הצהריים. חיהל'ה היתה ישובה על הכורסא שבלובי בית המלון. ממולה ישב לו בחור ממושקף. קראו לו יוסף חיים.
כן. חיהל'ה בפגישה הראשונה שלה. ולא עם גבי.

חמש שעות לפני כן.
חיהל'ה חזרה מהתיכון בדהרה. היא נכנסה הביתה במהירות כשהיא שוכחת לסגור את הדלת אחריה. היום היא תיפגש עם יוסף חיים. הבחור שאהרון, אביה החורג, תיאר לה כשעיניו נוצצות.
"הוא בחור משכמו ומעלה" הוא אמר. "אחד מהמתמידים של הישיבה. כזו הצעה צריך פשוט לחטוף ומהר".
חיהל'ה הביטה באימה במבט מתחנן שאימה לא ידעה לפרש נכון. היא חשבה שהיא מרוצה. אבל חיהל'ה בסך הכל ניסתה להתחמק. 'מי אמר שאני רוצה דווקא בחור שלומד כל היום? אולי אחד כזה לא יחשוב עלי אלא על הגמרא' היא חשבה בתסכול.
את המחשבות על גבי היא ניסתה להדחיק. ובכל זאת… היא לא חשבה שדווקא הסגנון הזה של הבחור יתאים לה.
אבל המבט הזורח של האבא החורג הבהיר לה הכל. הוא לא יהיה מוכן לקבל סירוב עכשיו. גם אם היא תגיד "לא". התוצאה היחידה אליה המילה הזו תוביל, היא לשטיפת מוח בנוגע לבחור, ועל כך שהיא כנראה מתרגשת/חוששת וכמובן אין לה ממה… היא הסכימה.

היא רצה לחדרה כשרפאל קורא אחריה בזעם. "חיהל'ה חיה באהל?! תסגרי את הדלת!".
את ההשוואה למגורים באהל, החצוף הקטן הזה למד ממנה. אבל אין לה זמן לריב איתו עכשיו.
היא הוציאה מהארון שמלה ואז התחרטה. פתחה את הארון השני ובחנה את מלאי הבגדים שלה. שוב עלתה בה המחשבה "אין לי מה ללבוש". לדידה, היתה הולכת גם עם התלבושת של הסמינר לפגוש את יוסף חיים. אבל אמא תכעס.
לבסוף היא בחרה חצאית בגזרת מותן בצבע כהה וחולצה פרחונית חגיגית. 'קצת קריר בחוץ' היא נזכרה והוסיפה ללוק מעיל רוח חום.
אמא נכנסה לחדר לזרז אותה בדיוק כשאחזה במברשת הסומק. "יוסף חיים יגיע לאסוף אותך ב3 וחצי בדיוק עם רכב". השעה היתה כבר 15:00.
מילות עידוד אחרונות מאמא. מבט מלא סיפוק מצד אהרון. היא יצאה.

השעה16:00
היא ישבה מול אהרון כשפניה מעט סמוקות. בנסיעה היא לא הסתכלה לכיוונו. התביישה.
היא סקרה אותו לרגע. שיער כהה. ממושקף. רזה. 'קצת מזכיר את אהרון' חייכה לעצמה כשחשבה כך.
הוא פתח בשיחה והיא השתדלה להשתתף בה. הם דיברו קצת על עצמם, על התחביבים שלהם. כשלפתע הוא שאל אותה: "איך זה לחיות עם אבא חורג"?
חיהל'ה שתקה בתדהמה. היא ניסתה לפתוח את פיה ולענות שיעבור לנושא אחר, לומר שזה כואב לה, שזה לא רק אבא חורג אלא האבא שלה שנפטר. אבל היא לא הצליחה. במקום זה היא גמגמה "זה.. לא יודעת.. אולי.."
יוסף חיים הבין שדרך על נקודה רגישה. הוא העבנר נושא אבל חיהל'ה כבר ענתה בענייניות ולא דיברה מעצמה. הוא הרגיש שהוא מראיין אותה במקום לשוחח איתה.
הם החליטו לסיים את הפגישה לאחר כמה מילות נימוסין. יוסף חיים שילם על השתיה והם הלכו לכיוון הרכב בשתיקה.
הוא התיישב בצד הנהג. סובב את המפתח ואז הביט אליה רגע, במבע מובך. "אני מצטער" הוא לחש כמעט לכיוונה.
חיהל'ה לא הגיבה. במקום זאת, היא החלה לרחם עליו. 'כנראה שהוא אוכל את עצמו עכשיו'.
הוא עדיין לא התניע. "אני יודע שזה לא נהוג כל כך" הוא לחש. "אבל.. תסתכלי אלי לרגע". חיהל'ה צייתה. "גם אני יתום", הוא אמר. "יתום עגול. אני מאומץ. דודה שלי אימצה אותי. אהרון החליט לא לספר לך. אבל אני כן רוצה שתדעי. אני לא התכוונתי".
חיהל'ה הביטה בו. היישר אל תוך עיניו. עיניה הבריקו לפתע ושתי דמעות מצאו להם מסלול לנטוף על לחייה.
"אני מצטערת" היא אמרה.
"אני רואה".
ופתאום פרץ לו האשד מעיניה. יוסף חיים נבר בתא הכפפות והוציא ממנו קופסת ממחטות. הוא הושיט לה.
הוא החל בנסיעה וחיהל'ה עדיין בוכה. הבכי אפילו התגבר.
יוסף חיים החליט לעצור. היה שם פארק קטן עם אגם מלאכותי. הוא ניגש בעצמו הפעם ופתח את הדלת שלידה. הוא הושיט את ידו כדי לקחת את חבילת הממחטות והתיק שלה כדי להקל עליה את היציאה. היא נעמדה לידו והם החלו ללכת לכיוון ספסל שניצב בקרבת האגם. יוסף חיים תפס פיקוד. "את יכולה לשבת" החווה לה בידו. הוא תפס אבן קטנה והתבונן בה ואז זרק אותה למיים. "רוצה לנסות?", שאל אותה כשעדיין הדמעות בעיניה. הוא הושיט לה אבן נוספת. "זרקי" הוא חייך. חיהלה זרקה בכל הכח. והוא הושיט עוד אבן ועוד אבן. פעם היא זורקת ופעם הוא. "כמה?!" פתאום נזכרה לשאול בתרעומת. "עד שיתייבשו לך הדמעות", הוא ענה ברצינות תהומית. "ואם זה לא יקרה?", שאלה רגע, בקצת ילדותיות. "אז אני אאלץ להישאר איתך פה לעולמים".
חיהל'ה הביטה בו לרגע כמבקשת לתהות האם הוא רציני.
מבטיהם נפגשו. הם הביטו כך אחד בשניה כשפתאום היא התחילה לצחוק. יוסף חיים הביט בה, צוחק יחד עמה, בשקט. ואז הבליח חיוך שובב מעיניו.
"רוצה שנתחיל את הפגישה מההתחלה?".


תגובות (4)

כרגיל פרק מושלם!!!
אהבתי את הרעיון החדש עם השידוך וזה…
:-):-)
מחכה להמשך!!

20/02/2015 01:17

    תודה:)
    יש לי רק בעיה קטנה. הידיים שלי כותבות לבד;)
    תכננתי את הפרק אחרת לגמרי, תכננתי שהיא תחזור מתוסכלת ואז תתקל בגבי בסיטואציה מסויימת ותיפתח אליו.
    אבל כשהתחלתי לכתוב, פתאום הזדהיתי עם יוסף חיים יותר מידי.. ואז גם חיהל'ה;)

    אני תוהה אם אני כותבת את הסיפור או רק צופה בצלמה נסתרת על דמויות שבראתי…

    20/02/2015 01:36

גאוני. הפכת את ההתאהבות הראשונה של חיילה להתאהבות "הבן הראשון שיצא לי לדבר איתו" ואז היא פוגשת את יוסף חיים ומתלהבת ממנו והיא מתחילה להתבלבל…
וואי זה פשוט מעולה :)

20/02/2015 02:51

    תודה..:)
    רק שעכשיו קשה לי להמשיך את זה כי אני עצמי התאהבתי גם ביוסף חיים וגם בגבי;) כך שממש קשה לי לשבוק לאחד מהם את הלב..
    הדבר הכי טבעי בשביל חיהל'ה זה להתחתן עם יוסף חיים.. אבל גבי מבלבל אותה.
    צדקתי כשהגדרתי את זה כסיפור אהבה עצוב

    20/02/2015 09:09
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך