שכרון חושים (קטע ראנדומלי)

"דניאל…" לחשתי באוזנו וליטפתי את לחיו החיוורת. חיוורת מדי. "אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?"
"בטח שכן, את ההוריקן שלי." אמר בגיחוך קל והשתעל שוב. דמעות חנקו את גרוני.
"אתה הבטחת לי… הבטחת לי שלא תעזוב אותי." אמרתי, נותנת לדמעות להרטיב את פניי.
"וקיימתי את ההבטחה, לא? הלילה ההוא בבית המלון נראה כל כך רחוק עכשיו, נכון?"
"לא רחוק מספיק. בבקשה, בבקשה אל תעזוב אותי. לא עכשיו. לא היום." אמרתי וחיבקתי את גופו שהיה שרוי על האדמה הבוצית בחוסר חיים כמעט מוחלט.
"אני מצטער, דרו. אני באמת מצטער. לא רציתי שזה יצא ככה – " התחיל להגיד בעוד שיעול נוסף, מלא דם, קטע את דבריו.
"לעזאזל, דניאל, לא! לא אחרי כל מה שעברנו, לא!" אמרתי ומשכתי אותו אליי, דמעותיי מכתימות את החולצה השחורה שלו דהוא כל כך אהב, שהיה מוטבע עליה סמל של להקה כלשהי.
"דרו…" הוא אמר בקול חלוש. "תמיד אהבתי אותך. גם לפני בית המלון, הבר, הכל. ואני תמיד אוהב אותך." אמר ומשך אותי לנשיקה. אפילו שהיה דם בפיו, לא היה אכפת לי. הייתי חייבת לקבל ממנו עוד משהו. רק עוד דבר אחד שאני אוכל לזכור. הוא היה זה שקטע את הנשיקה. לא בכוונה, כמובן. פשוט… בגוף שלו לא נשאר עוד כוח. לא נשארו עוד חיים. הוא צנח על האדמה בקול חבטה עמום, מפזר רסיסי בוץ סביבו.
"לא… לא, לא, לא. בבקשה לא. לא!" נשכבתי עליו ובכיתי. פשוט בכיתי, והעולם שלי התטשטש. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אולי דקות, אולי אפילו שעות, אבל הרגשתי שאני נמשכת ממנו בכוח.
"לא! עזבו אותי, לא! אני רוצה להישאר איתו! לא!"
"דרו, הוא… הוא כבר לא איתנו. את חייבת להפסיק. בואי."
"עזוב אותי." הסתובבתי אל סת' בחדות. "אני לא יודעת מה אתה חושב לעצמך, ואני גם לא יודעת עד כמה היה לך אכפת ממנו, אבל זה לא מעניין אותי כרגע. בגלל שאם היד שלך לא תעזוב אותי – " השתנקות מהבכי קטעה אותי. "אני נשבעת בכל מה שיקר לי, אני נשבעת באהבה שנשארה לי אליו, שמטרת חיי תהיה לשבור אותך. ואני אגרום לך להתחרט על הרגע שבו פגשת אותי. אני אגרום לך להתחרט שאתה נושם. ברור?" אמרתי בקול כה מאיים שלא יכולתי להאמין שהוא שייך לי. עיניו הביאו פחד טהור. הוא עזב אותי והתקדם כמה צעדים לאחור. רחוק ממני. התמוטטתי על דניאל שוב. ליטפתי את שיערו תוך כדי מלמול. "אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון? אתה זוכר את הפעם הראשונה שאמרת לי את זה? זה היה אחרי שמצאת אותי ב…" יפחת בכי נמלטה מפי. "אנחנו נעבור את זה. בוא פשוט נשכב כאן קצצת, רק עוד קצת, ואז נחזור הביתה, נכון? כמו שתמיד רצינו. נחזור הביתה, לבית שלנו. לבית שתכננו עליו כבר כל כך הרבה זמן. נכון?"
"דרו, תקשיבי לי – " סת' ניסה.
"לא, אתה תקשיב לי. אנחנו נשארים כאן עד שהכל יהיה בסדר, ואז נחזור לחיים שבנינו לנו, ואף אחד לא יפריע לנו."