שלא ייגמר לעולם

08/07/2015 612 צפיות תגובה אחת

אני בספק אם מישהו חוץ ממני שם לב שלרגע הכול הפסיק. האנשים קפאו במקומם, העננים עצרו את תנועתם כאילו שהרוח איבדה את כוחה עליהם. כל שיר שהתנגן חדל להישמע ואני עצרתי את הנשימה. כאילו מישהו לחץ על כפתור הסטופ ועצר את תנועת העולם, אבל בעצם כנראה שרק את תנועת העולם שלי.
אסף היה האהבה הראשונה שלי. נפגשנו במסיבת יום הולדת של חברה שלי, הוא היה ידיד שלה מהצבא, זה שכל פעם שסיפרה לי עליו צמד המילים "לא רציני" היה איפה שהוא בסיפור. מה שעמד בניגוד מוחלט לתפקיד שלו – הוא היה בסיירת מטכ"ל. מהסיפורים שלה היה נשמע כאילו הוא חי את החיים, נפש חופשיה, תמיד עושה ואומר את מה שהוא מרגיש ורוצה. או בקיצור ההפך המושלם ממני. הוא ריתק אותי רק מהסיפורים שלה עליו וכשראיתי אותו לא יכולתי להתעלם מהיופי שלו. יכול להיות שיש כאלה שהיו אומרות שהוא רגיל לחלוטין, שאין בו שום דבר מיוחד אבל אני חשבתי אחרת. תווי פניו החזקים, והזיפים שלו שהיוו ניגוד מושלם לשפתיו הרכות שוו אותי בקסמיו.
הוא תפס אותי בוהה בו והתקרב, רציתי לנתק את המבט אבל לא יכולתי. הוא הפנט אותי, כאילו שרק נוכחותו גרמה לי להתרגש. אני שונאת להשתמש במושג פרפרים בבטן, אף פעם לא הבנתי איך זה הגיוני. מה שכן ידעתי זה שהחום והעקצוצים שמדגדגים אותי כרגע די מתקרבים לתיאור הזה. לא יודעת איך זה קרה אבל סקרנתי אותו בדיוק באותה המידה שהוא אותי והתחלנו להתקרב – ידידות בלבד, זה מה שאמרתי לכולם בכל פעם שבה הזהירו אותי שהוא לא טוב לי, שאין שום סיכוי שהוא יתחייב ושאני תמימה מדי בשבילו. האמנתי להם והקשבתי להזהרות. לא היו לי רגשות אליו מעבר לזה. כל עוד אני מאמינה לעצמי.
ואז הייתה המסיבה ההיא, הוא חזר מפעילות, חודש שלא ראיתי אותו והמבט בעיניים שלו, זה היה משהו שפשוט לא יכולתי לסבול. לא ידעתי מה קרה אבל ידעתי שמשהו קרה. האור שהיה שם תמיד נכבה. הרגשתי כאילו אני מסתכלת על הקליפה שלו, של אסף שלי. לקחתי אותו הצידה, לא יכולתי לעמוד בזה יותר. הסתכלתי עליו וכל המילים ברחו לי, פשוט לא ידעתי מה להגיד. המשכתי לבהות בו מחפשת שביב של צחוק, מחפשת את שמחת החיים שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו, את החיוך המושלם שגרם לי לשכוח הכול, לא משנה כמה היה לי רע ולחייך ביחד אתו. רציתי שיהיה לי עליו קצת מהכוח שיש לו עליי, רציתי לקחת את מה שזה לא יהיה שמכאיב לו ככה, שמרוקן אותו ככה.
התקרבתי אליו וחיבקתי אותו, זה כל מה שיכולתי לעשות, כבר לא העמדתי פנים, גם לא בפניי עצמי, וניסיתי לנחם אותו. זה שבר אותי לראות אותו ככה, את זה שעכשיו ידעתי שאני אוהבת מעבר לכל צל של ספק. הוא הרחיק אותי לרגע והסתכל עליי, אוטומטית השפלתי מבט. הוא שלח יד אל הסנטר שלי והרים לי את הראש מישיר אליי מבט ואז שפתיו נחו על שפתיי. קפאתי, לא האמנתי שזה באמת קורה והוא התרחק, מפרש לא נכון את התגובה שלי. תפסתי את חולצתו ובפעם הראשונה בחיים שלי הייתי אמיצה. בפעם הראשונה בחיים שלי הושטתי יד ולקחתי את מה שבאמת רציתי. נישקתי אותו והוא הגיב באותו להט. באותה תובענות. הכל מסביבי נעלם. היינו רק אני והוא. לשונו תרה אחר לשוני ברעבתנות ונמסתי. לא היה שום דבר חוץ מהרגע הזה, רק אני והוא. הרגליים שלי הפכו לג'לי ואם הוא לא היה שם להחזיק אותי כנראה שכבר מזמן הייתי נהפכת לשלולית של עצמי. אבל הוא היה שם, חום גופו הלהיט אותי. כל מקום שבו נגע עקצץ ובער ממגעו ולא יכולתי להביא את עצמי להפסיק. לא הצלחתי לחשוב ולא היה אכפת לי מה עתיד לבוא אחריי הרגע הזה כל מה שרציתי היה שלא ייגמר לעולם, שהעולם ייעצר שם ברגע הזה ואני אחיה אותו שוב ושוב.
הוא התנתק וחייך אליי, הרגשתי את האודם על לחיי והשפלתי מבט שוב. הפעם הוא חיכה עד שהרמתי את הראש. הוא מכיר אותי כל כך טוב שהוא ידע שאני צריכה את הרגע הזה וכשהרמתי אליו את המבט הוא חייך אליי. המבט שלו עדיין לא היה מואר כתמיד אבל כבר יכולתי לראות שביב של האור שהיה כלוא בו וחצי מהחיוך האהוב עליי. יכולתי לראות עתיד וקיוויתי שגם הוא.
היינו 4 שנים ביחד, למרות שאף אחד לא האמין שזה יחזיק, שהוא "יתיישב" עם אישה אחת אבל זה קרה. היינו שם אחד בשביל השני, הוא הפך אותי לאמיצה, ללוחמת. בזכותו אני מי שאני היום ולא אותה ילדה מסוגרת ומפוחדת של פעם. ואני הייתי שם בשבילו, להדליק את האור מאחורי עיניו בכל פעם שקרה משהו שכיבה אותו. משהו שלקח ממני את החיוך האהוב עליי שתמיד נתן לי שקט והסיר ממני את כל הדאגות.
הוא היה איש קבע, בחודש הבא הוא היה אמור סוף סוף לעבור לתפקיד משרדי, אני לא יכולתי להתמודד עם זה בכל פעם שהוא הלך והוא הבין אותי, הוא ראה כמה זה שובר אותי וביקש את העברה. אהבתי אותו עוד יותר על זה שהוא לא גרם לי לבקש, שההחלטה הייתה שלו. כשהוא יצא בשבוע שעבר לפעילות אחרונה בתפקיד עדיין חששתי אבל שמחתי שזה הסוף לסכנה, שעכשיו הוא יהיה בטוח יותר, שאני לא אצטרך לדאוג ושיהיה לי את החיוך שלו לתמיד. כשראיתי את הרכב של קצין העיר חונה מול הבית ואת הקצינים יוצאים ממנו ומתקדמים לכיוון הדלת שלי קפאתי.
אני בספק אם מישהו חוץ ממני שם לב שלרגע הכול הפסיק. האנשים קפאו במקומם, העננים עצרו את תנועתם כאילו שהרוח איבדה את כוחה עליהם. כל שיר שהתנגן חדל להישמע ואני עצרתי את הנשימה. כאילו מישהו לחץ על כפתור הסטופ ועצר את תנועת העולם, אבל בעצם כנראה שרק את תנועת העולם שלי.
ראיתי את השפתיים שלהם זזות אבל לא יכולתי לשמוע כלום. הייתי אטומה, לא הצלחתי להביע שום רגש. התיישבתי על הספה, זאת שהיינו מתכרבלים עליה ורואים סרטי אימה, זה היה הקטע שלנו, ועכשיו הייתי בתוך סרט אימה משל עצמי. אחד הקצינים ניגש אליי והניח בידי קופסה קטנה ומחברת. זיהיתי אותה כי הוא קנה אותה בשבוע שעבר, הוא אמר לי שהוא צריך לכתוב הרצאה חשובה, שאין בה מקום לטעויות. הוא נראה לחוץ, מאוד לא אופייני לו אבל הנחתי לזה. עכשיו כשאני פותחת את המחברת אחריי כמה מחיקות אני יכולה לראות את הגרסה הסופית של מה שהוא כתב.
"אלה שלי, אהובה שלי, לעולם לא אוכל להסביר לך מה המשמעות שלך עבורי. ניסיתי לכתוב את זה כל כך הרבה פעמים אבל שום דבר לא התקרב אפילו לחשיבות שלך עבורי. את הכול בשבילי. מהרגע הראשון שראיתי אותך במסיבת יום ההולדת של שלי לא יכולתי להסיר ממך את העיניים. לבשת את השמלה הלבנה האהובה עלייך, השיער שלך היה אסוף בצמה, המבט שלך היה כה מהוסס והפשטות שלך כבשה אותי. ידעתי שאני הולך לעשות הכול כדי שתהיי שלי. ככל שהכרתי אותך יותר כך רציתי אותך יותר. את היית האחת שלי, תמיד ידעתי את זה. באותו היום, במסיבה ההיא בדיוק חזרתי מפעילות וראיתי את חבר שלי נורה לי מול העיניים. באותו הרגע הבנתי כמה החיים שברירים ואיך הכול יכול להיעלם ברגע וידעתי שהפחד הגדול ביותר שלי הוא לאבד אותך. לא ידעתי אם את רוצה אותי כי תמיד דאגת לשמור על הקשר שלנו ידידותי. כשאנשים שאלו היית מתעצבנת כל פעם מחדש ומתחילה עם המונולוג הקבוע על זה שגבר ואישה יכולים להיות ידידים, אי אפשר עלייך. כבר איבדתי תקווה אבל ידעתי שאני חייב לנסות. כשנישקת אותי בחזרה הפכת אותי לגבר המאושר באדם ועשית זאת בכל יום מחדש בארבע שנים האחרונות. אלה אני אוהב אותך יותר מאת החיים עצמם האם תעשי אותי מאושר מהיום ועד הנצח ותתחתני איתי?"
לא יכולתי לעצור את הדמעות, פתחתי את הקופסה וראיתי טבעת זהב משובצת יהלום. היא הייתה עדינה ומושלמת, הכרת אותי טוב יותר משאני את עצמי, ענדתי את הטבעת על האצבע, היא התאימה במדויק. הרמתי את העיניים למעלה, למקום שבו אתה נמצא ולחשתי "כן".


תגובות (1)

ואו….. מרגש :-(

08/07/2015 20:17
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך