sound of madness פרק 7

“אבא שלי” היא חזרה על עצמה וראיתי אותה מבטה בי. מלאת שנאה ורצון לנקום.
הסתכלתי עליה בחיוך מלגלג וגלגלתי את עיניי בבוז, מפנה את ראשי לעבר חלונות הראווה הגדולים המראים את הכפר הקטן והשליו שעצרנו בו מתכסה בשלג. איך השמש שוקעת במהירות למרות השעה המוקדמת, ואף אחד לא בחוץ, לא בעלים המוציאים את כלביהם לבחוץ לטיול, לא זוג מאוהב החוצה את המדרכה, לא משפחה עם ילדים ואפילו לא חבורת מתבגרים שמשחקים בשלג. פשוט. אף אחד.
"נו ילד לבן מה אתה נועץ לבחוץ?" קרוליין שאלה אותי בלגלוג מנסה לעצבן אותי על הלגלגול שלי ממקודם, בעודה מסתכלת במראה מתוך קופסה מוזרה שהיא מנגבת את האיפור שקצת נזל מהדמעות. "שום דבר" אמרתי בקול מסוקרן בעודי מושיט יד לגעת בריבוע קטן על המסך מחוץ לעוד כפתור שיש על קופסת הפלסטיק. ברגע שידי נגע במסך המצופה במסגרת לבנה של פלסטיק עם כפתור אחד בלבד עליו נשמע קול של קליק רם, קרוליין הסתכלה עליי בכעס והרחיקה את הקופסא ממני בעודי מחייך בריגוש. "מטומטם אחד שלא תעז לגעת לי באייפון יותר!" היא אמרה מוחקת את התמונה שנראתה על מסך הקופסא אחרי שנגעתי בריבוע של המסך. "אייפון?" שאלתי מסוקרן רוצה לגעת יותר. "כן זה משהו מתקדם שלכם אין, אתם תקועים עם מקשים משונים וקטנים." היא אמרה בגווה משוויצה בטלפון המתקדם שלה. הוצאתי מכיסי את הטלפון שלי קטן שחור מרובע עם מסך ירוק שבו רואים את המספרים כאשר אני מקיש אותם. לפתע קרוליין פרצה בצחוק בעודה בחיקי עטופה יחד איתי בשמיכה. החזרתי את הטלפון לכיס וגמרתי את כוס הקפה שלי. "יאללה בואי כבר נודניקית" אמרתי בעודי קופץ מעל לספה שבא ישבנו מחכה לבואה. היא התקדמה לעברי עם חיוך מרוצה למדיי ומבודר. לפתע היא לפתה את ידי מטה כך שהתקופפתי לעבר אוזנה. "ברגע שאסמן לך תתחיל לרוץ" היא אמרה משחררת אותי ופתחת בריצה לעבר היציאה. עקבתי אחריה בריצה בעודה רצה מחוץ לדלת הקפה מבלי לשלם. עקבתי אחריה בשלג שמתחיל להיות עבה רץ אחריה חזרה לאופנועים שבמחסן. בעודי שומע את הבעלים צועקים עבורינו בשמות גנאי דורשים תשלום. אחרי זמן מה קצב ריצתנו נהפף להליכה עייפה.
גופי בער והרגשתי שחם לי ואת דמי זורם בגופי. אחרי כחצי שעה של הליכה לעבר האופנועים שהרגישה כמו נצח עם שתיקה מביכה מעל, מצאתי נושא לשיחה שמעניין אותי.
"אז תני לי להבין" פתחתי את פי להסביר את מה שהבנתי מהאוטוביוגרפיה שלה. "את רוצה שאחזור איתך לצד האפל כדי שתמצאי שורד או שורדת מכשפה של בן או בת דמה של לילית כדי שיחזיר לחיים את אהובך המסתורי?" שאלתי כמעט בטוח שהבנתי את זה. "משהו בסגנון" היא החזירה לי פונה פנייה לעבר מחסן האופנועים.

"לאן נוסעים?" שאלתי אותה בעודינו מתניעים את האופנועים. "יש בעיר משהיא, שאני מכירה שהייתה פעם בצד האפל. היא ברחה כמוך, היא בת דמה של לילית לשעבר" היא אמרה בקול קר עולה על אופנועה המותנאה. "מה קרה לה?" שאלתי מסוקרן בעודינו נוסעים על הכביש לעבר העיר.
"מכשף לקח את כוחותיה. אך הביא לה מתנה אחרת, היא חשה בני דמם אחרים של לילית. היא איבדה את עיניה בקרב מולו וגם את כוחותיה אך בתמורה להפסד היא זכתה בכוח אחר" היא השיבה בקור בעודינו נוסעים בכביש הפנוי לחלוטין ואף בן אדם לא יוצא מביתו עדיין.
"ואנחנו צריכים אותה כי?" שאלתי לא מבין אך מסוקרן בהחלט. "כי היא כמו מצלמת אבטחה של הצד האפל, היא חשה את כולם. כל אחד ואחד והיא תמצא לנו את בן דמה של לילית החזק ביותר שם. השורד שמתחבא שם שעדיין לא נידון למוות, שעם הוא ירצה הוא יהפוך בן אדם פשוט, רגיל, לבן דמה של לילית." היא אמרה בקול משועשע למדיי. 'אז היא כנראה רוצה להיות בת דמה של לילית גם כן.' חשבתי לעצמי וצחקוק נפלט מפי. 'איזה שטויות במיץ עגבניות. מורדת טיפשה שכמותה, תהרוס לעצמה את החיים. היא עוד תצטער על זה.' חשבתי לעצמי בעודי עוקב אחרי קרוליין רואה את הכניסה לעיר הנוצצת לעיר המרכזית של הצד המואר. 'מעניין למה היא לא במרכז הצד המואר. והיא דווקא מאוד צדדית וקרובה לצד האפל?' חשבתי לעצמי.

"הגענו" היא אמרה בקול קר אך שליו, מחביא את האופנועים שלנו מאחורי בניין בסימטה ארוכה וחשוכה שנראה שאין לה סוף. עלינו בבניין וקרוליין דפקה על הדלת.
"מי שם?" שמעתי קול של אישה מבוגרת שנשמע קצת מרושע ומכשפתי בעיניי.