The One That Got Away – פרק 11

"צ'ארלי," אמרתי לו בבוקר יום המחרת, אחרי שסיימנו לדבר על כל הדברים הרגילים כמו האוכל, מזג האוויר, הרופא עם הפלולה וכאלה.
"מחר היום האחרון." הייתי דיי מבועתת כשאמרתי לו את זה.
צ'ארלי הפסיק להתעסק בטלפון והסתכל עליי.
"את מוכנה לספר להם עלינו?" שאל.
"כן." עניתי לו.
"מעולה," הוא אמר, "בחיים לא הייתי שורד יום לימודים בלי להיות קרוב אלייך." הוא רכן ונישק אותי בעדינות.
"אבל… אני לא רוצה שידעו על… זה."
"שהיית חולה?"
"כן." לחשתי.
"אין בעיה, הם לא ידעו על זה."
* * * * * * * * * * * * * * * *
ביום האחרון של האשפוז אני קמתי והערתי את צ'ארלי, ליטפתי אותו בעדינות.
"אמא?" לחש.
"לא…" ציחקקתי.
הוא פקח את עיניו וחייך. השיער שלו כבר גדל וכשנחזור מחר ללימודים הוא אפילו יראה רגיל.
"היום משתחררים…" לחש.
"כן." חייכתי.
הוא התקדם ונשק אותי. על השפתיים.
* * * * * * * * * * * * * * * *
כשראיתי אותו נשימתי נעתקה. זה היה באותו יום אחר הצהריים. שנינו נפרדנו מכיסאות הגלגלים ומחלוקי בית החולים חסרי הגב לטובת בגדים אזרחיים שהבאנו מהבית.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו עם מכנסיים.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו עומד.
הוא לבד חולצה שחורה של לקוסט, אבל מכנסיים פשוטות ונעליים רגילות. הוא לא לבש כובע ונראה כמו בחור רגיל שהסתפר. אני לבשתי סווטרשרט שחור שגדול עליי וג'ינס שחור וצ'ארלי אמר שהוא ניחש שזה מה שאלבש. צעדנו לתחנת האוטובוס וחיכינו לקו שייקח אותנו לעיר מגורינו. גיליתי שצ'ארלי גר ממש בשכונה שלי וזה שימח מאוד את שנינו. בנוסף גילינו שהיום התחילה חופשת הקיץ וכל התכנונים שלנו היו לשווא.
שלובת ידיים ומחויכת נסעתי, כל כך שונה מאיך שנכנסתי.