you are the only Exception

ישבתי ליד העץ הגדול ובכיתי. כל האיפור שלי נמרח, אבל כבר לא היה לי אכפת. "אני אוהבת אותך" לחשתי "אוהבת אותך יותר משאי פעם אהבתי מישהו" המשכתי "ואני מצטערת על זה שנתתי לזה להשתלט עליי". "זה אף פעם לא היה ברור, אבל אוהב את ליאור, או את נטלי, או מאי, או בכלל את סתיו, אבל זאת אף פעם לא הייתי אני" קמתי ולקחתי את התיק שלי. התיק הזה שתמיד רציתי – הממוחזר עם ההדפס של התווים לשיר שאני הכי אוהבת בעולם – the only Exception. זה היה תיק בהזמנה מיוחדת, הוא עלה הרבה, אבל היה שווה את המחיר. הלכתי ברחוב. האנשים התעלמו ממני והמשיכו בשלהם. ראיתי אותו שם. הוא ישב שם עם החברים שלו, שפעם היו גם החברים שלי. הבטתי בו במשך כמה שניות. הסתכלתי על עיניו הכחולות והתחלתי לבכות שוב. הם ישבו באיזה בית קפה. הלכתי לשם והתיישבתי שולחן לידם. רק אור שם לב אליי. 'מה קרה?' שאל אותי בלי קול 'זה קרה' השבתי באותה הדרך והוצאתי מהתיק את הציור שלי. נערה שחורה, ורק את הלב השבור שלה רואים באדום. 'מי עשה לך את זה?' הוא שאל מופתע 'תסתכל ימינה' הצבעתי עליו. בינתיים כולם חוץ ממנו שמו לב אליי. ידעתי שתוך שניות ספורות הוא יסתכל עליי כמו כולם ונתתי לזה לקרות. הוא הביט בי. אני בו. "מייגן…" הוא אמר "אני…… אני אוהבת אותך" לחשתי "מאז ומתמיד משכת לי את העין….. תמיד היית חריג" "אני לא יודע מה לומר" או לחש "אז תשתוק מפגר" אמרתי "תן לי לסיים". "אף פעם לא שמת ♥ אליי, אבל תמיד הסתכלתי עלייך. אתה מכיר את ההרגשה הזאת שאתה פשוט רוצה לבכות, בלי שום סיבה? אז תמיד יש סיבה, אבל אתה מסתר אותה מעצמך, אתה הסיבה שלי" "מייגן אני…" "אתה קוץ בתחת, כן זה לא חדש" עצרתי אותו "לא….. אני מצטער" הוא אמר "על מה? על זה שהרסת לי את החיים? אתה לא צריך, הרי אני לא יכולה להכריח אותך לאהוב אותי" אמרתי ובדיוק ליאור עברה שם. משכתי אותה, החזקתי אותה, חטפתי את הסכין שהיה להם על השולחן ואיימתי על חייה "מייגן תפסיקי!" הוא קיבל קריזה "אני לא רוצה להפסיק אתה לא מבין?! אני לא שולטת בזה! וגם לא בזה שאני אוהבת אותך! תאמין לי, זאת לא אשמתי! אני לא מנסה!" צרחתי "תזמין משטרה" הוא לחש לאור "תעיף את הטלפון הזה!" צרחתי עליו והוא הפיל את הפלאפון שלו. שחררתי אותה והעברתי את הסכין לגרון שלי "להת', ובבקשה, תזכרו אותי, כן?" ובלי לחכות לתשובה, טוב, אני מניחה שאתם כבר יודעים מה קרה.