מבט אל הנוף

"את חייבת לראות את זה" הוא חייך אלי מהתלהבות. הוא החזיק את ידי, והוביל אותי לדרכו.
"לאן אנחנו הולכים?", שאלתי.
"בקרוב תגלי." הוא הביט בי בעיניו הכהות.
הלכנו, וכל צעד היה גבוה יותר, זה הרגיש שעלינו למקום גבוה.
הוא כיסה בידיו את פניי.
"מה אתה עושה?" שאלתי בצחקוק. "אני לא רואה כלום !", אמרתי.
הרגשתי את קולו קרוב אל אוזני "זאת המטרה, טיפשונת !" הוא אמר בנימה מוקצנת.
האוויר היה קר יותר, והרוח נשבה על פניי.
הוא הסיר את ידיו מפני, ומולי הופיע העיר כולה, ממבט מרוחק יותר, יחד עם הים שהיה לצידה
ושקיעת השמש. הייתי חסרת מילים, והבטתי בו עוד קצת, העיניים שלו נצנצו, וכשהוא הסתכל בי איתן, הוא נראה לי יפה יותר.
"מה אנחנו עושים כאן?" שאלתי אותו.
"אל המקום הזה הייתי נוהג ללכת כל יום כל פעם , כי הנוף שבו הרגיע אותי ועודד אותי.הפעם זה הביקור האחרון שלי כאן, לכן אני מראה אותו לך." הוא אמר לי ונגע בסנטרי.
"למה שזה יהיה הביקור האחרון שלך כאן? הנוף הזה כלכך יפה, לא חבל?" שאלתי.
"לא,זה לא חבל, כי יש לך אותך, את היחידה בעולם שתצליח להרגיע אותי רק מלהביט בך כמו הנוף הזה , ואני יודע שכל עוד אני איתך, אני לא אזדקק לו." הוא אמר ופניו הביטו כלפי מטה.
רציתי לראות את עיניו הנוצצות, עוד טיפה, ולא להסיר ממנו את עיניו, הצטמררתי ממילותיו.
ליבי פעם בחוזקה. הייתי חסרת מילים, וזו הייתה דממה ארוכה. "תתקרב קצת" אמרתי לו, והוא התקרב כשמבטו היה נבוך עוד יותר.
נשמתי שתי נשימות עמוקות. והעזתי, העזתי לעשות את הצעד הזה, שכלכך חלמתי עליו במשך זמן רב, נישקתי אותו.
אז ככה מרגישה אהבה טהורה כלפי מישהו? שפתאום את חושבת שיש לך סיבה לחייך כל עוד הוא לצידך, ושאת שמחה כי מבחינתך זכית באדם הכי מושלם בעולם?
אם זה כך, אז אני חיה בבועה ורודה, ממנה אני לא רוצה לצאת.