דוסית אחת
וזה הסיפור שלי. הסיפור האמיתי. כתבתי ובכיתי.

מזוכיסטית

דוסית אחת 13/03/2015 1538 צפיות 4 תגובות
וזה הסיפור שלי. הסיפור האמיתי. כתבתי ובכיתי.

הבטתי בך אז, כשהופעת למולי מחייך, בחיוך שחשף פה קטנטן מלא בשיניים צפופות ומעליהן ברקטים וחוט. הבטתי בך במבוכה אז. היית רזה עד אימה. צועד מהר, זחוח, מובך כמעט כמוני. אמרת לי שלום, עניתי לך בהנהון. במבע פני הפוקר, לא מסגירה לך כלום. שעה שהצעדת אותי אל האוטובוס, אנו נער ונערה חרדיים. לא, זהו לא שידוך, בטח שלא ביזמת ההורים.

חצי שנה עברה מאז, נראית כמו דקותיים. השעון מתקתק, אבל אני עוד לא עכלתי. הייתי אז נערה רגילה, מחמל עיניהם של ההורים. אבל גיל ההתבגרות, יחד עם הנסיבות, אכלו אותי מבפנים. הכרתי אז את העולם שבמחשב, נהנית מכל רגע, ובוכה ברגע שאחרי. ואז, הכרתי אותך. כן, זה היה צ'אט. באותו הרגע כבא הבנתי, ממה גוננו עליי במשך שנים, אבל לא יכולתי להפסיק. מין רוח פנימית, משכה אותי להמשיך. קראו לי חיהל'ה, קראו לך מני. גם אתה, כמוני, כמעט מאותו חוג במגזר החרדי. תמיד נחשבתי ל"דוסית" של הכיתה. מבין כיתה של שלושים בנות חרדיות, הייתי הכי קיצונית, הכי חזקה. שידרתי את דעותי בגוו זקוף, האמנתי בהם, כמו עד היום. אבל הרוח ההיא, שרפה אותי מבפנים. היה בה כאב עז, היו בה פגיעות ופצעים. לא רציתי כלום, אבל חיפשתי תחליפים. אז הכרתי אותך, ולאט לאט נגררנו להתכתב גם בפלאפון. אני לא מאשימה אותך. למעשה, את הצעד הראשון, אני זו שיזמתי. וכמה שאנסה להכחיש, לצעד השני אני ייחלתי.

היו אלו ארבעה חודשים, בהם חשבתי שאני המאושרת באדם. החלפנו תמונות כמעט כל יום. דיברנו כמעט במשך כל היום.
היו בך דברים טובים. אך היו בך גם דברים שלא אהבתי, אבל הכחשתי. ולמען האמת, זה היה, הרוב. כל כך הרבה פעמים היו, בהם רציתי לומר לך שלום, ידעתי שאני משחקת באש. ידעתי שאנחנו לא באמת מתאימים. ידעתי מה תהיה תגובתם של ההורים.
כן, גם אתה ידעת. באם יתגלה לו הסוד הגדול, ההורים ילחצו שנקבע תאריך, שנתחתן.
שאלתי את עצמי את אותה השאלה עשרות פעמים: אני באמת רוצה את זה?
התשובה, הכואבת כל כך, היתה, לא. אז למה לט עצרתי? רק אני וקוני יודעים. היתה תלויה בחברות הזו, למרות כל אותם הדברים. לא רציתי להישבר. וגם לא הייתי מסוגלת, לומר לך את ה"לא".

אני זוכרת את אותה השיחה, ביקשת שניפגש. חששתי כל כך, אבל היה בידיך טיעון כה צודק. כדאי שניפגש ונדע אם אנחנו רוצים בזה או לא, לפני שיהיה מאוחר מידי. מבחינתי, כבר היה מאוחר מידי, הייתי שבויה בחוסר האסרטיביות שלי, ברגש המדומיין שלי, בזיוף שהמצאתי ובו אחזתי כמו טובע בקש.

הבטתי בך אז, כשהופעת למולי מחייך, בחיוך שחשף פה קטנטן מלא בשיניים צפופות ומעליהן ברקטים וחוט. הבטתי בך במבוכה אז. היית רזה עד אימה. צועד מהר, זחוח, מובך כמעט כמוני. אמרת לי שלום, עניתי לך בהנהון. במבע פני הפוקר, לא מסגירה לך כלום. שעה שהצעדת אותי אל האוטובוס, אנו נער ונערה חרדיים.

ישבתי, אצה התלבטת אם לשבת לידי. זה היה לא רגיל עבור שנינו, אפילו שלי, היה זה קשה כפליים. הגעתי מבית הרבה יותר מחמיר משלך. אני עצמי, למרות הכרותי איתך, אחזתי באמונותיי והתפללתי שיתממשו, בך.
ידעתי עוד מהתמונות איך אתה נראה. הבטתי בך אז, חושבת האם לעולם אהיה מסוגלת בכלל להתקרב עוד אליך.
נרתעתי מלבושך, הפחות מחמיר משל אחיי. אפילו שתמיד ידעתי.
נרתעתי ממך. אתה חשבת שאני מפחדת. לא מני, לא פחדתי. אני לא פוחדת גם עכשיו. רק קצת בוכה על עצמי. אני צועקת את אותה הזעקה שרצתה לומר לך שלום לתמיד.

ביום שאחרי, דווקא אתה היית זה שהחליט. אמרנו שלום אחד לשני. זו הפעם האחרונה. ניסיתי למנוע את זה.
קיימים בי שני כוחות מנוגדים. רציתי כל כך, וגם סלדתי ונרתעתי. אבל האסרטיביות גברה. אתה זה שאמר את המילה האחרונה, אמרת "לא".

אני זוכרת ששאלת, מעט בביישנות. "אם תיתקלי בי איי פעם, תגידי לי שלום?"
אמרתי לך שכן.

חצי שנה חלפה מאז. הכיתי על חטא אין ספור פעמים. בלילות הרטבתי כר, על רצונותיי האחרים.
פתאום הבנתי יותר מתמיד, שכל כך לא רציתי. הבנתי שיותר מכל, שיקרתי לעצמי. האמת, הערך הכי נעלה עליו גדלתי, סולף במו ידיי, על מזבח האהבה המדומה.

שאלת אז, אם אגיד לך שלום. לא, מני, אם אראה אותך, אכחיש. אם תנסה לחזור אלי, אברח. לא, לא פחדתי ממך אז, אני לא פוחדת גם היום. אני רק שונאת שקרים. ולא רוצה לראות בך, את החולשה שלי, להתעקש על תחליפי תעתועים.
גם אתה לא באמת רצית אותי. חשבת שאני יפה, אמנם, אבל פסלת כמוני את הבפנים.

אז למה, מני. למה חיכית עד אז? למה התעקשת שניפגש כדי לומר את ה"לא" הזה?

אולי כי גם אתה, היית כבול, כמוני.


תגובות (4)

שולחת לך חיבוק מלא אהבה והבנה. גם מי שלא בא מעולמך, מזדהה עם מילותיך.

13/03/2015 13:42

יפהפה ומקסים. מבינה כל כך.

22/03/2015 17:57
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך