מחשבות

"חכי, רוז!" הוא צעק אחריי.
"מה אתה רוצה?" אמרתי בקול ארסי בעודי ממשיכה ללכת.
"ל – להתנצל." הוא אמר בקול ממורמר כשהשיג אותי לבסוף.
"על מה בדיוק? על זה שהשפלת אותי מול כל בית הספר? על זה שצחקת עליי במשך חודשים? על זה שסיבכת אותי בצרות שלך?" הטחתי לעברו בכעס. הוא נראה נבוך מתמיד.
"אה… " הוא שם יד על עורפו והשפיל מבט לרצפה. "על הכל." הוא אמר בקול נמוך. הרמתי אליו מבט בהפתעה. הוא היה יותר גבוה ממני, אז הייתי צריכה להרים את ראשי. השיער הבלונדיני-בעל-הגוונים-החומים שלו זהר בשמש של אחר הצהריים, ועיניו האפורות שידרו כנות וחרטה. אבל זה לא עניין אותי.
"טוב, הסליחה שלך לא מעניינת אותי." אמרתי בקול חסר רגש לחלוטין. כמה שזה היה קשה.
"רוז, אני – " הוא ניסה להמשיך.
"אתה, מה? מייסון, נמאס לי מזה כבר. מהכל."
"אני – אני אוהב אותך." הוא אמר לבסוף והשתררה בינינו שתיקה מביכה.
"מה זאת אומרת, אתה אוהב אותי?" שברתי לבסוף את הדממה. "אתה – אתה לא יכול לאהוב אדם ששנאת במשך כל כך הרבה זמן – "
"לא שנאתי אותך. אני בחיים לא אשנא אותך."
"אז למה עשית את כל זה?" שאלתי בייאוש.
"אני – אני לא יודע."
"אז מה אתה כן יודע?" נשפתי בכעס. עיניו נתקלו בעיניי, והבטנו זה בזו ארוכות, עד שלבסוף הוא רכן אליי באיטיות ונישק אותי, ואני יכולה להישבע שזאת הייתה הנשיקה הכי מתוקה בעולם, שהמסה כל רגש שנאה שהיה יכול להיות חבוי שם בפנים, בתוך הלב שלי, המוח שלי, הגוף שלי.
"אני יודע מה אני מרגיש כלפייך." אמר כשהתנתקנו, עדיין חסר נשימה, בדיוק כמוני. "ואת יודעת?" הוא שאל ונעץ בי מבט ארוך, מבט מלא ציפייה. בתגובה משכתי אותו אליי לנשיקה נוספת, קצרה יותר מהקודמת, וכשהתנתקנו, עניתי.
"מה אתה חושב?"