על אהבה ואמת

אמרו לי שהאהבה כואבת. רק עכשיו אני מבין כמה. זה לא עוד סיפור על תשוקה סוערת, שהביאה לבגידה משתקת.
זה אני, ניצב כשאת פניי לא מכסות מסיכות.
זה לא סיפור על אהבה נכזבת, רומנטיקה מקולקלת.
זה אני, ניצול של אהבה מותשת.
הדברים היחידים שנשארו בי הם שאריות של אמת. השאריות נועדו למטרה אחת – כמו גם מטרתה של האמת – לגרום לנו להתרחק ממנה, לשנות אותה, לשחק איתה, לחסל אותה.
ובדרכי לעשות זאת,
אני צף על גבי רגשות בלבול, אופוריה ושמחה.
מונע מהנאות וריגושים, שנגרמים הודות למנגנון השיכחה.
נושם את הפחד והציפייה, עוטה על פניי תמיד מסיכה.
שבע מהבדידות, שהתגברה ומעליי כל העת אפפה.
משווע לרוגע, קסם ושלווה, לתת מנוח לנפשי העייפה.

אישה יפה ואהובה,
קרביני אלייך בכשפי לילה,
גלי רוחך אליי בחלום,
להניח ראשי שוב על חזך ולבכות,
שלום.