קורבן מאהבה

ופעם נוספת,כמו כל יום היא יושבת שם לבד. נערה יפה, שערה שחור כליל ועיניי הענבר שלה בוהקות כיהלומים. איני יודע מתי הבחנתי בה ,בנערה שיושבת על הספסל ליד המזרקה שבפארק, זה היה לפני זמן רב. היא כל יום באה ויושבת ,לא מוציאה הגה מפיה, אפילו לא נעה רק יושבת בשקט במקומה. מידי פעם לפעם ישבתי לידה, אף ניסיתי לפתח שיחה אך לשווא. אם הזמן זה הפך למין הרגל ,לבוא ולשבת איתה, מהבוקר עד הערב. וכך מידי יום ביומו, היינו יושבים שם יחד, שותקים. חרף כל ניסיונותי היא לא דיברה, ועדיין הצלחתי להכיר אותה מעט.
היא אהבה ורדים, לא פעם הייתי מביא לה זרים, שהיא תמיד הייתה מקבלת ולפעמים גם בחיוך. גם השלג שימח אותה, בבוא החורף נהגה לחייך הרבה יותר. אם הזמן רגשות התפתחו בתוכי, לאותה הנערה ,שאת שמה אפילו לא ידעתי. אם הזמן היא החלה להגיע פחות ופחות, היו תקופות בהן לא באה מספר ימים והייתי יושב לבד. ככל שהזמן חלף, היא נעלמה, כמו החורף שהלך בהגעת האביב. רק שהיא לא תחזור בשנה הבאה,לפחות לא חשבתי כך. אם הזמן הבנתי ,למה היא ישבה כך יום אחר יום, ולמה אני יושב כך עכשיו. כנראה היא חיכתה למישהו, אולי לאהוב ליבה שיבוא, ואהבתה הרבה אליו גרמה לה לבוא יום יום. ועכשיו אני כמוה ,יושב ומחכה לה שתחזור.
אם הזמן מישהי אחרת הגיע במקומה, היא ניסתה לפנות אליי אך לא דיברתי, היא הייתה באה לבקרי יום אחר יום. הופכת מבלי ידיעתה לקורבן של האהבה.