ריאליטי

03/10/2012 704 צפיות תגובה אחת

הוא חזר בשעה שבע ועשרים ושתיים דקות מהעבודה במשרד, כמו כל גבר צייתן בשנות השלושים לחייו. אסנת הציעה לו את ארוחת הערב הרגילה, הוא נענה בחיוב ובחיוך. ניגש לחדרי הילדים, גילי ואור, לנשוק על לחיים ולצפות בתגובתם האדישה.
"איך היה בבית ספר?"
"בסדר, אבא", היה עונה אור, גם ביום ההוא שהמורה הוציאה אותו מהכיתה 3 פעמים באותו היום, וגם ביום ההוא שרותם אמרה שהיא לא מרגישה כמוהו. לבן, האב, כבר מזמן נגמרו הכוחות לנסות להוציא מהמתבגר הסורר תשובה מפורטת יותר. נראה היה כי סיים להיאבק בשגרה, סיים להשקיע מאמציו כדי שמשהו יהיה שונה. הפחיד אותו לעשות משהו שונה. הפחיד אותו לשנות אפילו דבר קטן, אולי להישאר עוד חצי שעה בעבודה, שמא הדבר יערער את סדר יומו המדוקדק.
מדהים כמה פעם היה עושה הכול אחרת. מדהים כמה חייו כמתבגר היו דינאמיים ומרתקים, הוא אפילו חשב לכתוב עליהם ספר או איזה תסריט לקומדיה רומנטית.
אף אחד לא היה רוצה לכתוב עליו ספר כיום, אפילו לא סיפור קצר. אפשר לתאר את חייו השגרתיים בחמש שורות בלבד, ולמצות לא מעט. לא היו הרבה אנשים מעורבים בחייו, מלבד אשתו, הילדים והבוס בעבודה. למען האמת, לא היו עוד בכלל.
לפתע פתאום, ללא שום אזהרה מוקדמת, הכה בו פחד שלא היה רגיל אליו.
לפתע פתאום הבין האיש הזה, שישב על הכורסה הקבועה שלו וצפה בטלוויזיה, בזמן שהמתין לארוחת הערב, שהוא נכנע לחיים האלה. הוא נכנע למונוגומיה, לעבודה מהבוקר עד הלילה, לצפייה המנוונת הזאת בטלוויזיה בכל ערב.
היו לו הרבה חלומות פעם, לאיש הזה שישב שם בדריכות מול תוכנית הריאליטי החדשה של ערוץ 2.
הוא אפילו לא רצה להתחתן. הוא רצה להקדיש את החיים שלו לדברים שעושים לו טוב.
מותקף בהלה, הוא קם מהכורסה המרופדת בפתאומיות.
"אני… אני יוצא קצת להליכה", מלמל ולבש את מעילו.
"אבל בן, הכנתי לך ארוחת – "
הוא לא נשאר שם כדי לשמוע את סוף המשפט.
הוא יצא מהבית, מהלך בצעדים זריזים ברחובות העיר, פניו כלפי מטה, מחכה שמשהו יקרה. משהו שלא קרה עד עכשיו. הוא ידע, ידע שזה הלילה שבו עומד לקרות הדבר הזה.
והוא המשיך ללכת, לא ידע לאן, לא ידע עד מתי. את תחושת הזמן איבד לגמרי.
ואז הוא נתקל בספסל, הוא כבר התעייף, בכל זאת הוא כבר לא כל כך צעיר. אז הוא החליט לשבת. מהבית הקרוב נשמע צליל מוכר. כן, זו שוב תוכנית הריאליטי מערוץ 2. 'כנראה שאי אפשר לברוח מהשגרה', חשב לעצמו ונאנח.
אז הוא נשען על הספסל, עצם עיניו והקשיב.
"ומקרית שמונה, קבלו את המתמודדת השביעית שלנו, לי דביר!"
"איי!" צעק בקולניות, כשהרים ראשו וזה נחבט בספסל. אבל שנייה אחרי, הכאב היה הדבר האחרון שעניין אותו.
הוא לקח את מכונית הסובארו הישנה, ונסע לשם, בלי לחשוב על שום דבר אחר. נסע אל מושא תשוקתו, הזו שלא הפסיק לאהוב ולו לשנייה אחת בחייו.
הוא לא חשב על אסנת, לא חשב על הילדים, לא חשב על שום דבר שנוגע לחיים שלו, אלה שכה התאמץ לבנות. הוא רק דמיין לעצמו איך ייקח את פניה, איך ינשק אותה, איך יעשה איתה אהבה מתוקה, כזו שלא הרגיש עם אף אחת אחרת מלבדה.
וכעבור כשעה וחצי של נסיעה, שעברה כל כך מהר עד כי לא חשב אפילו שאסנת אולי מחפשת אותו, הוא הגיע אל האולפנים, שנייה לפני ההדחה שלה בשידור חי.
הוא יצא מהמכונית, רץ כמו שד, לא נותן לשום דבר לגרום לו לסטות מהתוכנית.
הוא דחף את כל מי שנקרא בדרכו, כולל את האבטחה.
ואל מול כמעט 30% ממדינת ישראל, הוא נישק אותה, נשיקה שציפה לה כבר יותר מעשרים שנה.
מכאן הדרך אל הגירושים המכוערים הייתה קצרה, וקצרים עוד יותר היו פיטוריו מעבודתו מחשש לשם רע.
גם שנים רבות לאחר מכן לא הצליח בן לפתח מערכת יחסים רצינית. לילדיו לקחו שנים רבות לסלוח לגמרי על ההשפלה שחוו מאביהם הנואף.
את חלומותיו הוא לא הגשים, הוא היה עסוק מדי בטיפולים פסיכולוגיים שונים ומשונים שנועדו לאזן קצת את חייו המרוסקים. הוא אף פעם לא האמין בשיטות האלה, אך מתוקף היותו חסר אונים, החליט בכל זאת לפנות לעזרה.
בדיוק 10 שנים לאחר אותו הלילה, כשישב בפאב הקבוע שלו והטביע את צערו באלכוהול, הוא ראה אותה שוב, יושבת ומצחקקת עם מי שנראה כבעלה. טבעת הנישואים שנצנצה על אצבעה הוכיחה את השערתו.
ופתאום היא הבחינה בו, אמרה לבעלה שהיא יוצאת לעשן ויצאה החוצה.
בן ידע שזה הסימן שלו.
הוא לקח אותה אל דירת החדר שלו, הפשיט אותה ונישק אותה בכל גופה.
לאחר שעשו מה שעשו, הוא שכב שם לידה, הסתכל עליה, והיא חייכה אליו. פתאום היא לא נראתה לו כבר כל כך זוהרת וכל כך יפה, פתאום היא סתם נראתה כמו עוד אישה ממוצעת בת 40.
ואז הוא הבין. הוא הבין שכל השנים האלה, הוא אהב את הילדה התמימה מכיתה ג' שנתנה לו נשיקה על הלחי וציירה בשבילו ציורים. הוא אהב את הבלתי מושג, את פנטזיית הנעורים שאף פעם לא הגשים. את כל החיים שלו הוא הרס למען האישה הזאת ששכבה עירומה שם לידו.
ה'אהבה' הזאת גרמה לו לפקפק בכל מה שהשיג ובנה, ולקחה לו את הכול.
הוא הבין שאולי השגרה היא לא דבר רע כל כך. והוא הבין שאסנת והילדים אהבו אותו יותר מכל דבר אחר. הוא הבין, בעצם, את כל מה שהיה אמור להבין לולא עיוורה אותו האהבה הארורה הזו.
לאחר כשנתיים, בן התחתן בשנית.
האם אהב את אשתו, הוא לא היה בטוח בכך. אהבה כמו זו שהייתה לו, הוא לא חווה שוב.
למען האמת, הוא גם לא ממש רצה לחוות.
לא הרבה השתנה בחייו של בן לאחר נישואיו השניים, חיי היום-יום לא היו מאוד דינאמיים. להפתעתו, זה כבר לא הפריע לו כל כך.
רק דבר אחד כן השתנה –
בתוכניות ריאליטי, הוא לא צופה יותר.


תגובות (1)

וואוו… אתה כותב ממש טוב!!!!!!!!

12/10/2012 07:36
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך