שתי זקנות על ספסל

במקרה עברתי על ידן ברחוב. שתי הזקנות האלה, שנראו כל כך לא קשורות- יושבות להן על הספסל באמצע הרחוב, סורגות וצועקות אחת אל השנייה, אף על פי שהן ישבו אחת על יד השנייה. עברתי על ידן ברחוב ולא יכולתי שלא לשמוע את מה שהן אמרו.
זקנה א' צעקה לחברתה: "…ואת לא מבינה איך הפרידה השפיעה על נעמה! כל היום בוכה! מסתגרת בחדר שלה ובוכה!"
זקנה ב': "למה היא בוכה? היא צריכה להיות שמחה שהם נפרדו! הוא הרי בגד בה, המנוול!"
זקנה א': "כן, אבל את יודעת איך זה עם הצעירים של היום! תמיד מסתכלים על חצי הכוס הריקה!"
זקנה ב': "נכון, נכון…"
זקנה א': "היא גם בקושי יוצאת מהבית, מסכנה."
זקנה ב': "למה היא לא יוצאת מהבית?"
זקנה א' (בפרצוף של כל-יודעת): "זה לא מובן מאליו?! היא מפחדת שהיא תראה אותו!"
זקנה ב': "אהה! איך לא הבנתי את זה?"
זקנה א': "אין לי מושג."
הן שתקו לרגע.
זקנה ב': "אז עם מי הוא בכלל בגד בה, המופרע הזה?"
זקנה א': "עם שירן, הבת של סיגלית ומשה. תמיד אמרתי שהם לא חינכו את הילדה שלהם כמו שצריך! הולכת ומתעסקת עם גברים המערכת יחסים!!"
זקנה ב': "הבת של סיגלית ומשה?! מי היה מאמין?! ואני תמיד חשבתי שהיא ילדה טובה ירושלים…"
זקנה א': "איך היא יכולה להיות ילדה טובה ירושלים אם היא גרה ברחובות? בחיי שאני לא מבינה אותך."
שוב שותקות.
זקנה ב': "אז מה שאת בעצם אומרת זה, שנעמה לא התאוששה אחרי הפרידה?"
זקנה א': אוי לי, הבחורה שבורה! כל היום מסתגרת בחדר שלה ובוכה. והיא גם אוכלת כל היום גלידה! ממש חבל. עכשיו היא תהיה גם רווקה וגם שמנה! ודווקא הייתה בחורה טובה, נעמה הזאת…"
זקנה ב' (לוחשת בקול רם): "אוי, תהיי רגע בשקט, אני חושבת שההוא שם מצוטט לנו!"
שתי הזקנות שולחות אליי מבטים חשדניים.
אני חולף על פניי הזקנות ונכנס אל הדירה שלי.
———————————————————————————————————–
יום לאחר מכן….
יצאתי מהבית כדי לקחת את הכלב שלי לטיול והייתי שקוע במחשבות ולא הסתכלתי לאן אני הולך. לפתע נתקלתי במישהי.
"אוי, סליחה, אני מצטער." מיהרתי להתנצל.
"לא, לא, זה בסדר, זאת הייתה אשמתי." הבחורה מחייכת. יש לה עיניי שקד וחיוך חמוד. "אוי, איזה כלב חמוד!" היא מתכופפת ללטף את שוקו. "איך קוראים לו?"
"קוראים לו שוקו." אני מחייך.
"ואיך קוראים לך?" הבחורה מחייכת אלי. רק עכשיו אני מבחין בגומת החן שיש לה בלחי השמאלית כשהיא מחייכת.
"אני רועי."
"שלום רועי, נעים להכיר אותך. אני נעמה."