וזה נקרא לאבד אהוב

הוא יושב על החלון, וחושב עליה. הוא מרגיש כאילו זה הדבר הכי ראוי לעשותו – הוא לא יכול לחשוב על שום דבר זולתה. הוא חב את זה למען נשמתה שכבר אינה נמצאת בין החיים. הוא לא שומע שום דבר פרט לקולה, לא מריח דבר פרט לריחה – אותו ריח שהולך איתו לכל מקום. לא מסוגל להרהר במשהו פרט לפניה, אותם פנים עליהם הוא חושב רגע לפני שהוא נרדם, וברגע שהוא מתעורר. כמה כֶאב. היא כבר לא כאן.
מבטו מצטעף ובעיניו מופיעה תוגה. ככל שהוא מרבה לחשוב על מה שהיה, ולא יהיה עוד, הוא חש את כל איבריו הפנימיים נתלשים ממנו, את לבו ונשמתו נשטפים בדם המוות. היא לא כאן, היא לא כאן, תשלים.
המחשבה לא מחלחלת, חרף כל ניסיונותיה.
הוא צופה בטבע התוסס מחוץ לחלון. האפשר לשמוח כל כך? הוא עוצם עיניים. רק כך אפשר לשמוע באמת מה הטבע מציע. הוא שומע ציוץ של נחליאלי, הוא נוכח לדעת שהצליל אינו דומה לציוץ של עורבני. האם משק כנפיים של פרפר שונה ממשק כנפיים של דבורה?
הוא מטה אוזנו לקול רשרוש העצים, רעש עדין מאין כמותו. מאז מתה, הדבר היחיד שעשה זה לשבת על החלון ולצפות בטבע מתעורר, חי והולך לישון. למד להבדיל בין רשרוש של עץ אלון לבין רשרוש של ברוש. הרשרוש עוזר לה לשיר. הירח שולח לו מבט שאומר "קום. הכל ישתקם", והוא מחזיר לו מבט מתריס. זה לא יקרה לעולם.
בעיניו מופיע מבט נוגה, וחיוך עצוב עולה על שפתיו. זמן שנראה כמו נצח כבר מאז הלכה, ולו נדמה ששום דבר לא ירפא את פצע לכתה. ביחד איתה מתה נפשו, מתו כל חלומותיו שאי פעם העז להעלות על השפתיים. מתו השאיפות ומת הרצון לחיות. כל הזמן חש שאם לא תהיה כאן תכף ומיד, אזי ישלח יד בנפשו ויעלה אליה. מה יפה יותר מלשבת על העננים, לשלשל מהם את הרגליים ולקרוא זה לזה בשם, כפי שאף אחד לפני זה לא קרא?
אז, בדיוק אז, הוא שומע אותה מדברת אליו. אני עוד כאן, לא עזבתי אותך, אני תמיד איתך. אתה מרגיש את הלב שלך דופק? זו אני מפעילה אותו. אתה שומע את הדם זורם? נשמתי זורמת בו גם, אני חיה בך, אני הוא האוויר שאתה נושם. יש לך בשביל מה לחיות, יש לך את הזכר שלי. ואז הוא מתווכח איתה. אני לא רוצה לחיות בלעדייך. אני לא יכול לחיות בלעדייך.
הברוש ממשיך לרשרש, הפרפר ממשיך לנופף בכנפיים. הטבע חי ותוסס כפי שמעולם לא היה, אולי כדי לעזור לה לשיר. הוא לא שומע את כל זה.
הסכין נחה לידו, מעלה עננה של אשמה. ידיו עדיין חמימות, עוד מעט יתקררו. קר כמו המוות. החיוך העצוב קופא על השפתיים, והירח ממשיך לזרוח.