מארי \\ פרק 3

"שלום" אמרה הילדה שראתה מקודם, בעיניים
מכווצות, נוטפות טינה וארס. "שלום!" אמרה
מארי בחיוך רחב. "אז, אני רואה שאת לא
מהסביבה" אמרה. "כן, אני משבט במקסיקו.
השבט היחיד שנשאר שם, וכנראה בקרוב
גם הוא לא יהיה" השיבה מארי בהבעה
של עצבות. "אוי, זה נחמד" השיבה
אותה הילדה לדבריה, מביעה זלזול.
"זה לא ממש נחמד; אבל תודה
על ההתעניינות והכול" אמרה
מארי, עם אותה ההבעה
הממורמרת וחסרת הביטחון. "ומה
זה?" שאלה הילדה בחיפזון, מביטה בשרשרת של מארי. "זה טוטם פו-אה. זה אומר, כוח.
ההורים שלי נתנו לי את זה עוד שהייתי קטנה, בשביל שאני אהיה חזקה בכל דבר שאעבור
בחיים" השיבה היא, בנימה מהורהרת. "יש עוד חלקים ב..יצור מעץ הזה?" היא שאלה.
"כן. יש ראן-מאן שזה אומר אהבה, וגם וירי-טי שזה אמת. אלו דברים מאוד חשובים, את מבינה..-" אבל היא חתכה אותה, "כן כמובן! אני דון ואני הבת של המנהל כאן. בכל מקרה, את והשבטים
המקסיקנים שלך יכולים לנדוד מכאן. אני אסביר: א-נ-ש-ים..נורמ-ליים, ל-א ל-ו-ב-ש-ים פ-רות!" מארי החלה להרגיש חמימות מרגיזה בפניה, ואותו גוש בגרון תקף אותה. היא ידעה שדון התכוונה לפגוע בה, ובכלל נימת הדיבור שלה מההתחלה הביעה חוסר התעניינות והתנהגות מחמירה, ולמה בכלל אנשים מתנהגים ככה? היא שאלה את עצמה, כי חינכו אותה להתנהג בדרך-ארץ ושלום, בלי להעיר דברים שכאלה שככל הנראה יפגעו באחרים, ובלי לשאול דברים סתם בשביל להציק לאחרים, כי כל הדברים האלה מאוד לא נחמדים, ותמיד אמרו לה שאם תתנהג יפה היא רק תצליח ותצמח ו.. "אני יודעת" היא השחילה בקושי, פתחה את דלת חדרה עם המספר המעוטר בזהב "790", נכנסה אליה במהירות ונעלה את הדלת אחריה. "ילדה רגשנית" מלמלה לעצמה דון בחיוך ארסי ומתנכל. מארי ישבה על המיטה המעוטרת יפה במיוחד, בצבעים של סגול-בהיר ולבן. זאת הייתה מיטה עם שתי כריות מעוטרות בזהב בצבע לבן, ומעמדה היה לבן כטהור. היא נהנתה מהמרקם הרך של המיטה ועברה לתנוחת שכיבה על הבטן. היא הביטה בכל הדפים המבריקים שחולקו לה, והיא הבחינה בדף לא מבריק בכלל שמשך את צומת לבה. היה כתוב שם, בכתב יד קטן ונטוי, "למארי היקרה, אני שמחה מאוד שהצטרפת לDonPrestige. בארון של חדרך הנחתי תלבושת אחידה של בית הספר. בנוסף במקלחון יש מסרק ושמפו. שמפו הוא חומר בבקבוק שצריך לשים על השיער ומרסק הוא בשביל לעבור אם הצד הדוקרני על השיער בשביל שהוא לא יהיה מלא בקשרים. אני סגנית המנהל, ננה, ואני מקווה ששהייתך כאן תהיה מוצלחת ומהנה." היא הלכה למקלחון והתקלחה, שזאת הייתה תחושה מדהימה משאי-פעם הרגישה. לאחר מכן היא התלבשה (בקושי רב כמובן – "איך האמריקאים מצליחים לשים כל כך הרבה דברים באותו זמן על הגוף?!") והייתה נקייה יותר מאי-פעם. בשבט הכול היה הרבה יותר מסובך. היא הרגישה חמימות נעימה מאוד, היא הרגישה מסודרת מאוד. אבל הדבר היחיד שהציק לה ועצבן אותה והטריד אותה, היה דון. כל הזמן היא חשבה עליה, ועל כמה שהיא לא הייתה נעימה ופגעה בה. טוב – היא חשבה – בסביבה שכזאת צריך להתרגל לזה. השעה הייתה 17:15 לערך, והיא יצאה מהחדר. את שערה השחור היא השיערה פזור מלבד שתי צמות קטנות ודקות, מצידי הראש. היא נשמה את האוויר המקפיא והמכני של הפנימייה וירדה למטה. לרגע, היא עצרה, וחשבה…