סיפור האהבה של רוני

ישבתי בפינה של הבית ספר לבד,
פתאום היא עברה שם וקראה בשמי, לא שמעתי, היא קראה לי שוב ושאלה אם הכל בסדר?
אמרתי לה שהכל בסדר אבל היא הסתכלה עליי וראתה שעובר עליי יום רע, סיפרתי לה על הבעיות עם אבא שלי וכמה קשה לי בבית ועם החברים.
היא הייתה ממש עצובה בשבילי וניסתה לנחם אותי בכל דרך אפשרית בלי הצלחה.
פתאום נשמע צלצול והיה צריך להיכנס לשיעורים אבל שנינו החלטנו להתעלם מהצלצול ונשארנו במקום. לאחר שכולם נכנסו לכיתות היא התקרבה אליי וקרה הדבר שהכי רציתי והכי לא ציפיתי והייתי כל כך נבוך אבל בדיוק כשהיא באה לנשק אותי ראיתי את אחד המורים הולך לכיוונינו ופשוט התרחקתי, הסתכלתי לה בעיניים וברחתי משם כמה שיותר מהר.

אז.. קוראים לי רוני אני בן 16 וזה הסיפור שלי.
הסיפור התחיל בסוף הקיץ שעבר במפגש כיתתי עם התלמידים החדשים
קודם כל היה את ההתרגשות של לפגוש שוב את החברים שלא ראית כבר יותר מחודש וכמובן לפגוש סוף סוף את התלמידים החדשים שאתה הולך ללמוד איתם ב3 שנים הקרובות.
אחרי שנפגשנו כולם והתרגשנו הייתה פעולת היכרות ואז הכל התחיל, ראיתי אותה בפעם הראשונה, התאהבתי בה ממבט ראשון, בעיניים הכחולות היפות שלה, החיוך המושלם שלה, השיער הגלי שלה, שאלתי את אחד החדשים איך קוראים לה? קוראים לה נעמה הוא אמר לי, אבל מי זה לידה? זה בטח חבר שלה, אז היא בכלל מושלמת היא לא מחפשת חבר שיהיה הכי טוב, הכי חזק, הכי יפה, היא מחפשת מישהו שהיא באמת תאהב ומישהו שבאמת יאהב אותה אבל בכל זאת התבאסתי קצת שיש לה חבר אבל המשכתי לבהות בה במשך כל היום בלי הפסקה ובסוף היום יצאנו לחופש בחזרה ואיך לומר? די שכחתי ממנה כמה ימים אחרי.

זהו, נגמר החופש וחוזרים לבית ספר, מתחילים כיתה חדשה, תלמידים חדשים אבל עם כל הדברים החדשים תמיד יש דברים שלא השתנו, כמו הילדים המציקים והמעצבנים, המחנך, אפילו המיקום של הכיתה לא השתנה.

היום הרגיל התחיל כמו כל יום של שנה חדשה בבית ספר "אביבים", כולם מתלהבים וכל כך רוצים לפגוש אחד את השני חוץ ממני … האמת היא שלא רציתי ממש לראות אף אחד . אבל הייתי חייב ללכת להתכנסות של כל השכבה ואז ראיתי אותה וישר נזכרתי בה ובפעם הראשונה שראיתי אותה, היא ישבה שם עם כמה חברות ודיברה איתן על ענייני היום יום ,אבל חבר שלה זה שהסתובב איתה בפעם הקודמת ישב בכלל עם חבורת ילדים אחרת ובמהלך היום בכלל לא ראיתי אותו איתה! אוקי, עכשיו אני כבר מבולבל יכול להיות שהם לא היו ביחד?!
עבר השבוע הראשון בבית ספר בהצלחה אבל עדיין לא ממש בא לי לראות שם אף אחד בייחוד אחרי מה שקרה בסוף שנה שעברה עם כל החברים שלי אבל לכל אחד יש תקופה בחיים שהוא קצת אידיוט לא? לפחות אני יודע שאת התקופה שלי כבר עברתי.

במהלך השבוע כשהתבודדתי שוב, ראיתי את הנער שחשבתי שהוא חבר של נעמה וגם הוא היה לבד והאמת היא שלהיות לבד כל היום זה לא תמיד כיף אז הלכתי והתחלתי לדבר איתו, חשבתי לעצמי : "מה כבר יכול לקרות, הוא נראה דיי נחמד" גיליתי שיש לנו המון במשותף! קוראים לו אורי וגיליתי ששנינו הולכים להיות ביחד במגמת מוזיקה, הוא מנגן בסקסופון ואני בפסנתר אז אולי אפילו נוכל להקים הרכב !
וככה לאט לאט התחלנו במהלך השנה להתקרב יותר ויותר.
היינו מדברים כמעט כל יום בבית ספר אבל לא יצא לי לשאול אותו על נעמה.

3 שבועות לאחר מכן היה טיול שכבתי של יומיים לצפון הארץ באזור הגליל והטיול דווקא מאוד עזר לי לחזור להיות בקשר עם כל החברים שרבתי איתם בשנה שעברה.
אחד החברים שרבתי איתם קוראים לו גיל, הוא היה החבר הכי טוב שלי עד שרבנו בגלל הדבר האידיוטי הזה, מי היה מאמין שניתן ככה לבחורה לעמוד ולהפריד בינינו? נשבענו שזה לא יקרה יותר בחיים למרות שבחצי שנה שלא דיברנו נהייתה לו חברה ודברים השתנו אבל זה כבר לא חשוב כי כל הריב הזה מאחורינו והתחלנו בטיול לצפון דף חדש למרות שהיה לי ממש מוזר פתאום לחזור לדבר איתו רגיל, ולצחוק וברור שזה לא משהו שחזר ברגע אבל חזרנו להיות כמו פעם ואפילו לא הזכרנו מילה על הריב הזה.

עם הזמן הצלחתי להתחיל ליהנות בבית ספר כשאני כבר לא מתבודד וחזרתי לקשר עם החברים הישנים והכרתי חברים חדשים שהתגבשתי איתם מאוד בטיול לצפון ואפילו התגבשתי עם כמה בנות מהשכבה.
אחרי הטיול התגבשה לה חבורה של 8 נערים ונערות, גיל אורי ואני ביניהם, חוץ מאיתנו היה עוד נער ו4 נערות.
הזמן חולף לו וכל יום רק יותר מתיש מהשני ומה שעושה את זה יותר קשה זה שאני רואה את נעמה כל יום בבית ספר כשאני מאוהב בה קשות אבל היא לא יודעת את זה.
אני רואה אותה כל בוקר עוברת ואני לא יודע מה לעשות בשביל להתחיל להיות ידיד שלה. ידיד? כן ידיד, צריך להתחיל ממשהו לא?
אנחנו לומדים ביחד שיעורים בודדים אבל אני לא מפסיק לראות אותה כל היום.
יום אחד כשבמקרה שנינו היינו בספרייה נעמה באה ופנתה אליי "היי רוני, מה קורה?" ממש נלחצתי ויצא לי מן גמגום כזה של "בבסדר, מה איתתך?" ומהשיחה יצא שהיא שאלה אותי אם יש לי טיפקס ובסוף הסתובבנו בכל בית הספר בשביל למצוא לה טיפקס אבל אמרתי לעצמי "כן אני יודע.. קצת נואש, אבל לפחות זאת התחלה".

יש איזו שאלה שאני עדיין שואל את עצמי … ואני לא יודע לענות עלייה, אורי ונעמה … מה קרה בינהם ? הם היו ביחד … ? או שאולי לא ?! החלטתי ללכת ולבדוק את העניין. ביום ראשון על הבוקר ניגשתי לרועי שגם הוא היה חדש ובמקרה הוא החבר הכי טוב של נעמה … אז החלטתי להיות ישיר ושאלתי אותו אם אורי ונעמה היו ביחד, הוא סתם לי את הפה ולקח אותי לצד של הכיתה ואמר לי שאסור לי לדבר על זה עם אף אחד בחיים ובטח שלא עם אורי . הבטחתי לו שלא אספר לאף אחד אבל במקרה גיל עבר ושמע את הכל … רועי ממש נלחץ , אז גיל הבטיח שהוא לא יספר לאף אחד ואני יודע שאפשר לסמוך על גיל.

בסוף היום לאחר השעה האחרונה לקחתי את גיל לצד ודיברנו על כל הסיפור עם נעמה ואורי, ומסתבר שאני לא היחידי שהרגיש שיש משהו מוזר ביחסים שלהם, גיל שאל אותי למה אני חושב שאסור לדבר על זה, אז עניתי לו שכנראה זה נושא קצת רגיש או נושא אישי מדי, והחלטנו פשוט לעזוב את הנושא הזה בצד ולא לחשוב עליו הרבה.

שבועיים לאחר מכן היה טיול שנתי לאזור הנגב, הטיול היה כיתות ט' עד י"ב וכמו בכל טיול שנתי של בית ספר "אביבים" צריך להתחלק לחוליות אוכל ושינה,
הייתי בחוליה עם גיל ועוד שני ילדים חדשים, גבע ונועה, בהתחלה כל הילדים בחוליה היו צמחוניים וזאת הסיבה שאיחדנו חוליה שלא תהיה ממש בעיה של אוכל, ואז נועה סיפרה לנו שהיא לא מצאה חוליה אז כמובן שהסכמנו לצרף אותה אלינו.
הגיע היום של הטיול שנתי וכולם נורא התרגשו והיו עייפים, למה צריך להגיע לבית ספר ב04:00 בבוקר ולמה לעזאזל יוצאים רק ב05:30?! אז העמסנו ציוד ויצאנו לכיוון הנגב.
היו לפחות 4 שעות לישון אבל איך אפשר לישון כשחצי מהבנים בשכבה שלי כאלה מופרעים ! הם עושים כל כך הרבה רעש באוטובוס! עוד שניה התפרצתי עליהם, אבל פחדתי מה נעמה תחשוב עליי לאחר מכן, ולא רציתי לפתח עוד ריב אחרי שכבר סיימתי אחד.
אחרי 4 שעות נסיעה (לא ממש מהנה אבל מה יש כבר לעשות…) הגענו סוף סוף לנגב! לקחנו תיקים והתחלנו ללכת.
תוך כדי הטיול אורי בא והתחיל איתי שיחה, הוא שאל אותי איך אני יודע שהוא ונעמה היו ביחד, האמת שלא נלחצתי בכלל .. טוב נו אולי קצת … אבל ממש קצת! שאלתי אותו איך הוא יודע שאני יודע ומסתבר שבאותו יום כשדיברתי על זה עם גיל מישהו הקשיב לנו ורץ לדבר איתו על זה. שכבה של מניאקים… לא התפלאתי. זה ממש לא עניין אותי מי זה היה אז פשוט הסברתי לו שראיתי אותם בקיץ ביחד כשהם באו לראות את הבית ספר ומזה הסקתי מסקנה שהם היו ביחד. ופה הסתיימה השיחה ה"נחמדה" שלנו בנושא.

בערב של היום השני בטיול זה היה ליל הסילבסטר והייתה מסיבה ענקית של כל השכבות, מוזיקה מזרחית, דאב-סטאפ נו אתם יודעים כל השטויות האלה … אבל אני פחות בקטע של מסיבות אז פשוט הסתובבתי לעצמי באזור האוהלים כשפתאום ראיתי את אורי יושב שם לבד, אז הלכתי ודיברתי איתו.
התחלנו לדבר ובספונטניות גם הסתובבנו באזור והגענו למצב בשיחה ששאלתי אותו מה היה בינו לבין נעמה. הוא סיפר לי שבסוף שנה שעברה הם היו חודש ביחד אבל היא הייתה נורא מבולבלת אז הם נפרדו וסיימו את זה יפה, אבל היום הם לא ממש בקשר גם לא בתור ידידים. לא אמרתי לו שאני מאוהב בה אבל כשהוא שאל אותי אם אני מאוהב במישהי אז שיקרתי לו, המצאתי לו מישהי בשם מורן שהכרתי דרך חברים ושנאתי את עצמי ששיקרתי לו אבל מה כבר יכולתי להגיד לו? שאני מאוהב באקסית שלו? רק אחרי שדיברנו הבנתי שעשיתי טעות והייתי צריך להגיד לו את האמת אבל חשבתי שזה כבר לא משנה ובטח לא ממש מעניין אותו אז השארתי את העניין ככה.
תוך כדי הטיול ממש רציתי להתחיל לפתח שיחה עם נעמה אבל מתתי מפחד ולא הצלחתי לדבר איתה כל הטיול חוץ מהפעם שפשוט שאלתי אותה "מה קורה" לא יודע מאיפה זה בא, אבל זה היה הדבר הכי מטומטם והכי לא קשור לעולם שיכולתי לעשות. חשבתי לעצמי "מה הבעיה איתי? עם כל אחת אחרת אני יכול לדבר בלי בעיה אבל דווקא עם נעמה זה הרבה יותר קשה? הרי אני אוהב אותה…" משהו לא הסתדר לי אז לאט לאט פשוט התחלתי להתייאש, אבל זה לא אומר שהפסקתי לאהוב אותה, אני פשוט לא יודע איך לעשות את הצעד, אבל כמו שאמרו לי פעם "אם זה משהו שאמור לקרות זה יקרה.. אם לא כנראה שזה לא משהו שאמור לקרות", אבל אם ממש בא לי שזה יקרה? מה אני צריך לעשות? אני מתחיל להבין למה כולם אומרים שאהבה היא תמיד קשה… אהבה זה ממש לא מה שהבטיחו לנו אה?

בבוקר האחרון של הטיול לאחר ארוחת הבוקר המורים ביקשו שנתחיל לסדר את החפצים ואת האוכל שלנו וכשראיתי ששום דבר לא זז בשתי החוליות שלנו שבמקרה במהלך הטיול התאחדו אז כבר נהייתי ממש עצבני משום שכל אחד היה עסוק במשהו אחר,
גבע ניגן בגיטרה, גיל כהרגלו ישן על הצידנית, נועה סתם ישבה ושתתה שוקו ובשביל להראות לנעמה שאני לא עוד סתם אחד ובשביל להרשים אותה התחלתי לקחת פיקוד על הדברים "גיל אתה אחראי להכניס את האוכל שנשאר לארגזים" "גבע תכניס את הגיטרה ותלך לקפל את האוהלים והשקי שינה" "נועה את שוטפת את הכלים המלוכלכים של כולם" ואני ממש מקווה שהצלחתי להרשים אותה בכושר המנהיגות שלי.
סוף הטיול הגיע וחזרנו לבית ספר מאוחר בלילה כולם כבר היו עייפים ומותשים מהטיול ומה שכל אחד רצה זה רק להגיע הביתה, להתקלח ולזרוק את עצמו על המיטה ולדפוק חרופ של איזה יומיים.
היה ממש כיף בטיול אבל התאכזבתי קצת בגלל כל הקטע עם נעמה "אני חייב לעשות עם זה משהו, זה לא יכול להימשך ככה" אמרתי לעצמי אבל מצד שני גם לא היה לי שום רעיון למשהו שאפשר לעשות בנידון וככה המשכתי לחשוב מה אני יכול לעשות עד שנרדמתי.
בסופו של דבר לא היה לי שום רעיון אז פשוט עזבתי את זה ואמרתי לעצמי שאם זה צריך לקרות זה יקרה גם בלי שאני יעשה משהו, אבל אם לא יקרה כלום ?
הגעגועים אליה הרגו אותי, וכל כך רציתי לראות אותה, לדעת אם גם היא חושבת עליי כמו שאני חושב עלייה ומה שהחזיק אותי הוא שאני הולך לראות אותה עוד כמה ימים בבית ספר.
הימים עברו והנה חזרנו לבית ספר, כל כך חיכיתי לראות אותה ולפגוש אותה, אבל כשהגעתי לבית ספר היא לא הייתה שם, שמעתי מרועי שהיא קיבלה מכת חום והיא מאושפזת לשבוע בבית חולים, זה די ביאס לי את היום עד שגיל בא אליי ואמר לי "לך אליה אחי, זה הצ'אנס שלך, תבקר אותה בבית חולים, תביא לה פרחים ושוקולדים" בהתחלה כשהוא אמר לי את זה הייתי בטוח שהוא משוגע אבל אחרי שחשבתי על זה שוב זה היה נראה לי רעיון לא רע בכלל. אז בפעם הראשונה בחיים הקשבתי לגיל וישר אחרי בית ספר קפצתי לבית חולים לבקר אותה.
עד שמצאתי את החדר שלה היה כבר די מאוחר אבל כשנכנסתי לחדר שלה כבר ממש לא היה לי אכפת מה השעה ומתי אני צריך לחזור, היה אכפת לי רק מה שלומה ואיך היא מרגישה.
נכנסתי לחדר שלה אבל היא ישנה, אז פשוט ישבתי שם וחיכיתי שהיא תתעורר. לקח לה בערך 10 דקות עד שהיא התעוררה וראתה שאני שם, כשהיא התעוררה היא שאלה אותי "רוני? מה? מה אתה עושה פה?" אמרתי לה ששמעתי על מה שקרה לה ובאתי לבקר אותה, לראות שהיא בסדר, האמת היא שממש שימחתי אותה עם הפרחים והשוקולדים "אני חייב להודות לגיל בהזדמנות" חשבתי לעצמי, התחלתי לדבר איתה ויצא לנו לדבר די הרבה. סיפרתי לה כמה כולם מתגעגעים אליה (כמובן שאף אחד חוץ מגיל לא ידע שנסעתי אליה) ומחכים לה שתחזור והיא אמרה לי שהיא ממש שמחה שבאתי ושאף אחד לא בא לבקר אותה.
פתאום נהייתה שתיקה מביכה בחדר ולא מצאתי עוד על מה לדבר איתה, אולי בגלל ההתרגשות, או בגלל הסיטואציה אבל אמרתי לעצמי "רוני! עכשיו זה הרגע, זה עכשיו או לעולם לא" הייתי ממש מובך והתרגשתי מאוד אבל לאט לאט התחלתי להתקרב אליה וכשהייתי כל כך קרוב פתאום הרופא נכנס ואמר ששעות הביקור הסתיימו וביקש ממני להתפנות.
רציתי למות באותו רגע, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, אז פשוט אמרתי לה לילה טוב ויצאתי משם.
חזרתי הביתה ובדרך לא הפסקתי לחשוב על מה שהיה, שאלתי את עצמי כל כך הרבה שאלות שלא היו לי תשובות אליהם וחשבתי מה אני יעשה כשהיא תחזור לבית ספר, אמרתי לעצמי את מה שאני אומר לעצמי תמיד, "ניתן לזמן לעשות את שלו, אם זה אמור לקרות זה יקרה"
בהמשך השבוע הייתי ממש בדיכאון מזה שמה שתכננתי לא הלך, וחברה ממש טובה שלי מהכיתה בשם נופר קצת לא עזבה אותי, היא תמיד מנסה לעזור לכולם וכשהיא ראתה שאני בדיכאון היא באה לנסות לשמח אותי.
לא ממש סיפרתי לה מה קרה, אני לא רוצה שיותר מדי אנשים ידעו שאני אוהב את נעמה ושהלכתי לבקר אותה, פשוט אמרתי לה שעוברת עליי תקופה לא משהו אבל שיעבור לי.
ולפני שהספקתי להגיד משהו היא פשוט באה, התקרבה, ונישקה אותי, לא הספקתי לעשות כלום ולא ידעתי ממש מה להגיד, היא התחילה לספר לי שהיא מאוהבת בי כבר ממזמן ושכל הזמן היא ניסתה לשלוח לי רמזים, אבל כל פעם בגלל סיבה אחרת הדברים לא עבדו לה כמו שהיא רצתה ושעכשיו היא מאושרת שזה סוף סוף קרה.
לא רציתי לאכזב אותה אז לא אמרתי לה שאני מאוהב בנעמה ופשוט השארתי את המצב כמו שהוא.
השבוע עבר ונעמה חזרה לבית ספר, הגעתי בבוקר והדבר הראשון שראיתי זה היה את נעמה עם כל החברות סביבה ששאלו מה קורה ואיך היא מרגישה? היא הסתכלה עליי מרחוק אבל לא דיברנו, פתאום נופר באה משום מקום, מנשקת אותי, ואומרת לי בוקר טוב. מיד הסתכלתי על נעמה והלכתי משם.
לא דיברתי על זה עם נעמה, כשאני חושב על זה לא דיברתי בכלל עם נעמה מאז הבית חולים ועוד יותר אחרי שהיא ראתה אותי ואת נופר. מה אני אמור להגיד לה? שמה שהיה בבית חולים זה סתם ושאני אוהב את נופר? מצד שני אני לא רוצה לפגוע בנופר, פתאום להגיד לנופר שאני מאוהב בנעמה, זה ישבור אותה, אני לא יכול לעשות לה דבר כזה, אבל מה אני אומר עכשיו לנעמה? מה אני אומר עכשיו לגיל? נשאיר את זה ככה.. מה שיהיה, יהיה.
יומיים לאחר מכן הייתה התכנסות של כל השכבה והמחנכים החליטו לגבש בין שתי הכיתות ובין התלמידים, אז הם חילקו אותנו לזוגות וכל זוג היה צריך להרצות לכיתה בנושא מסוים ועם המזל שלי קיבלתי את נעמה בתור בת זוג, ולא מספיק שיצאתי עם נעמה והייתי ממש נבוך, על מה היינו צריכים להרצות? על יחסים? כאילו מישהו עשה לנו את זה בכוונה וסידר את הפתקים ככה שנצא ביחד.
הלכנו ביחד לספרייה להתחיל להוציא חומר על יחסים ובדרך לא הוצאנו מילה. כשהגענו לספרייה עדיין לא דיברנו עד שפתאום היא שאלה אותי איך אני רוצה להציג את העבודה, הצעתי לה להציג את זה כמצגת והתחלנו לעבוד, אבל כל הזמן כשדיברנו היה מין מתח באוויר, היה משהו ששנינו רצינו לדבר עליו אבל לאף אחד לא היה את האומץ לפתוח את הנושא.
נגמר הזמן שלנו לעבוד וכבר היה צריך ללכת אז הצעתי לה שאני יבוא אליה לסיים את העבודה, היא לא הכי רצתה את זה אבל היא אמרה בסדר. כל הדרך לבית שלה רציתי להגיד לה שאני ונופר זה סתם, שאני רוצה להיות איתה אבל לא מצאתי את המילים.
הגענו לבית שלה והתחלנו לעבוד, רשמנו חמישה עמודים על יחסים ואחרי זה היא הציעה לי לשתות תה, אמרתי לה בכיף. בזמן שהיא הלכה להכין את התה שמתי לב שהיא השאירה את הפייסבוק שלה פתוח, לא יכולתי להתאפק, הייתי חייב לדעת אם היא רשמה עליי משהו, אז בזמן שהיא הלכה להכין את התה נכנסתי לה לשיחות וראיתי שיחה עם החברה הכי טובה שלה. היה רשום כמה שהיא שונאת את נופר והיא חושבת שאני יכול להשיג מישהי יותר טובה ממנה, פתאום שמעתי את הדלת נפתחת אז ישר סגרתי את הפייסבוק ועברתי למצגת, היא קראה לי למטה לבוא לשתות את התה. תוך כדי ששתינו לא הוצאנו מילה מהפה, שוב היה את המתח באוויר אז אמרתי לה שנראה לי שסיימנו ושאני צריך ללכת כי מגיעים אלינו אורחים ואני צריך ללכת לעזור לאמא שלי לסדר את הבית. לא באמת רציתי ללכת אבל גם לא יכולתי להישאר שם עוד עם התחושה הזאת באוויר.
כמה ימים אחר כך היינו צריכים לעמוד מול הכיתה ולהציג את העבודה. התחלנו בלשאול אותם מה לדעתם זאת אהבה? ילדים אמרו כל מיני דברים כמו: כנות, חיבה, כבוד, אכפתיות וכ'ו. הסברנו להם שיש כל מיני סוגים של אהבות: יש אהבות של משפחה, יש אהבות של ידידים ויש אהבות של בני זוג. שאלתי את הכיתה למי פה יש חבר או חברה ודי הרבה הרימו ידיים, אבל כששאלתי אותם למה הם אוהבים אותם הם לא ממש ידעו להגיד לי, אז התחלתי לקרוא להם מהמצגת על אהבה וכמה שצריך להיות כנים ולא לשקר למי שאוהבים, וכשאתה עושה משהו באהבה אז אתה צריך ללכת עם זה עד הסוף, בלי לפחד! לא לזרוק פצצה וללכת, להגיד למישהי שאתה אוהב אותה ומיד אחרי זה לברוח. אהבה זה לא משהו שאומרים או עושים משהו ואחרי יום שוכחים מהכל. ואני גם אוהב מישהי ואני מוכן לעשות הכל בשביל שהיא תהיה מאושרת כי כשאתה אוהב מישהו אתה רוצה שיהיה לו טוב בכל מחיר אפילו אם זה בלעדייך…. פתאום נעמה יוצאת מהכיתה וטורקת את הדלת בעצבים.
בכל הכיתה הייתה דממה רועמת, אף אחד לא הבין מה קרה. פתאום המחנך שלה קם לכיוון הדלת… עצרתי אותו, אמרתי לו שאני ילך לדבר איתה, חיפשתי אותה בכל הבית ספר ובסוף שמעתי אותה בוכה בשירותים, לא היה לי נעים להיכנס אז פשוט חיכיתי לה 20 דקות בחוץ עד שהיא יצאה.
כשהיא יצאה היא אמרה לי שהיא לא רוצה לדבר עם אף אחד והלכה, ראיתי אותה הולכת להתבודד בכיוון הדשא אז פשוט הלכתי אחריה, התיישבתי לידה, ושתקתי. אחרי 5 דקות ככה שאלתי אותה מה קרה שהיא יצאה ככה? ושכולם בכיתה דואגים לה, היא לא אמרה כלום אבל במבט שלה ראיתי שנשבר לה הלב, אז פשוט חיבקתי אותה והלכתי משם.
חזרתי לכיתה ואמרתי להם שהיא לא מרגישה טוב ושהיא רוצה להיות לבד, ורועי קם ולחש לי באוזן שהוא ילך לדבר איתה, אמרתי לו שבסדר אבל שלא ילחץ יותר מדי.
אחרי כל מה שקרה שיחררו אותנו חצי שעה יותר מוקדם הביתה, הלכתי עם גיל לכיוון היציאה, הוא אמר לי שהוא מצטער, ושהכל בגללו, אני חייב להודות שלא הבנתי על מה הוא מדבר ואיך הוא קשור. הוא אמר לי שהוא סידר את הפתקים ככה שאני יצא עם נעמה ושהוא לא ידע שזה מה שיקרה. אמרתי לו שלא נורא אבל פעם הבאה שהוא מתכנן לי משהו שידבר איתי לפני זה. ביציאה מבית הספר רועי חיכה לי, הוא רצה לדבר איתי, אז אמרתי לגיל שימשיך ושאני יבוא לדבר איתו אחר כך, רועי אמר לי שהוא דיבר עם נעמה ושהיא סיפרה לו את כל מה שקרה בבית חולים, הוא אמר לי כמה שאני לא בסדר ששנייה אחת אני בא לנשק אותה ושנייה אחרי זה אני הולך להיות עם נופר ואמרתי לו שזאת החלטה שלי מה לעשות ועם מי להיות ושהוא לא יכול להחליט בשבילי כלום, למרות שבתוכי ידעתי שהוא צודק ושאני רוצה להיות עם נעמה ולא עם נופר, אבל לפני שהספקתי להגיד לו משהו הוא בא והכניס לי אגרוף לפרצוף, מאינסטינקט אני באתי והחזרתי לו והתחלנו ללכת שם מכות עד שגיל קלט את המכות מרחוק ורץ לכיוונינו, הוא ניסה להפריד והחזיק אותי. העפתי את גיל ממני לקחתי את התיק והלכתי לכיוון הבית. כשהגעתי הביתה והסתכלתי במראה, גיליתי שיש לי פנס בעין ועוד יורד לי דם בלי הפסקה מהאף. באותו רגע חשבתי מה אני יגיד לאמא שלי? שהלכתי מכות? גם ככה עוד יומיים היא תשמע את על זה אז עדיף כבר שזה יהיה ממני.
הלכתי והסברתי לאמא שלי את מה שקרה כמובן לא אמרתי לה שהלכתי מכות בגלל בנות אבל כן אמרתי לה שלא ממש שלטתי בעצמי ושזה לא רק בגללי.
לא ידעתי ממש איך אני אמור להגיע לבית ספר עם הפנס בעין, בכל זאת קצת משפיל אבל כן הייתי חייב ללכת לבית ספר, למה? כי באותו ערב של המכות המנהלת כבר הספיקה להתקשר לאמא שלי ולזמן אותי לשיחה איתה על הבוקר.
בבוקר קמתי והלכתי לבית ספר כרגיל, נכנסתי לחדר המנהלת אבל היא לא הייתה שם, במבט שני ראיתי את רועי יושב שם, חששתי קצת, אולי הוא יתנפל עליי שוב? אבל בכל זאת הלכתי והתיישבתי בכיסא לידו. שתקנו. לא דיברנו. פתאום המנהלת נכנסת, מתיישבת ושואלת "מכות? אצלי בבית ספר? אתה רועי כנראה לא הפנמת את חוקי הבית ספר עדיין ולא הבנת שאצלנו לא הולכים מכות, אבל אתה רוני? אתה תלמיד ותיק, אנחנו נפגשים כל שנה מכיתה ז' לשיחות כאלה, כל פעם אתה הולך מכות עם מישהו אחר, ושנה שעברה הצלחת להחזיק מעמד יפה מאוד, אז מה קרה לך פתאום? מה פתאום אתה מרים יד על תלמיד חדש? אתה אמור להוות לו דוגמה, להראות לו איך מתנהגים, ופעם אחרונה שקיימנו את השיחה הזאת אני אמרתי לך, פעם הבאה שזה קורה אתה מסולק מבית הספר, אני מאוד מצטערת אבל לא תוכל להמשיך את לימודיך פה אם לא תשתנה, אתה מסולק מבית ספר עד שתלמד לשלוט בכעס שלך, ואתה רועי גם לא יוצא מפה בלי עונש, אתה הולך להרצות מול כל בית הספר בנושא אלימות ואיך אפשר למנוע אותה"
יצאתי מהחדר של המנהלת והלכתי לכיוון הכיתה, נכנסתי באמצע שיעור היסטוריה ופתאום היה שקט בכיתה, כולם הסתכלו עליי וניסו להתאפק לא לצחוק על הפנס, עמדתי מול הכיתה ואמרתי להם "הייתי עכשיו אצל המנהלת בגלל המכות של אתמול…" גיל שאל בקול רם "איזה עונש חטפת? בטח לעזור לחיים השרת נכון?" נתתי גיחוך קל במקום ואמרתי "סולקתי מהבית ספר, כנראה אני לא יחזור לפה יותר, אני יתגעגע אליכם" ויצאתי מהכיתה.
בדרך החוצה מהכיתה ראיתי את רועי מתקרב לכיווני אמרתי לו " אם אתה רוצה ללכת עכשיו ללכת מכות אין לי בעיה, אני מוכן, גם ככה לא נשאר לי כלום להפסיד" הוא לא אמר כלום, התקרב אליי, חיבק אותי ואמר שהוא מצטער, שזאת לא הייתה הכוונה שלו ושפשוט עצבן אותו לראות את נעמה כל כך עצובה ושלא אכפת לי ממנה. אמרתי לו שזה לא נכון ושבאמת אכפת לי ממנה ומה שהיה איתה בבית חולים זה היה אמיתי למרות שזה לא ממש קרה, ושאחרי זה בבית ספר מה שקרה עם נופר זה היה באמת בטעות ופשוט לא ידעתי מה לעשות והדברים הידרדרו וזה הגיע למצב עכשיו. אמרתי לו שאני גם מצטער על כל מה שהיה ושאני צריך ללכת, לא ממש התחשק לי לראות אף אחד.

האמת באה לי טוב ההשעיה הזאת מהבית ספר, עבר עליי כל כך הרבה בתקופה האחרונה שהייתי צריך קצת זמן לעצמי, לחשוב על כל מה שהיה.

יום למחרת קמתי כמו כל בוקר ב 07:00 בבוקר והלכתי להתארגן עד שפתאום נזכרתי, סילקו אותי מהבית ספר. חשבתי שאני ירגיש די טוב עם זה אבל האמת היא שזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שכן רציתי ללכת לבית ספר. ישבתי כל היום בבית וחשבתי לעצמי, איך נתתי לדברים להידרדר ככה? ואיך הכל התחיל בכלל? ואז נזכרתי שבעצם הכל התחיל מגיל, הוא אמר לי ללכת לבקר אותה בבית חולים, אבל זאת הייתה החלטה שלי לנסות לנשק אותה, אולי זה בכלל הרופא אשם? זה כבר לא משנה, סולקתי מבית ספר, נעמה לא סובלת אותי, ועד שחשבתי שתהיה לי שנה אחת נורמלית בלי סיבוכים אז הסיפור הזה התחיל. אחרי כל המחשבות האלה פשוט הלכתי לחדר וחזרתי לישון, זה לא שהיה לי משהו יותר טוב לעשות.

באותו יום כשקמתי אחר הצהריים נשמעו דפיקות בדלת, הלכתי לפתוח את הדלת ולא ממש הופתעתי, נופר הייתה שם, חיכתה לראות אותי, היא הייתה בשוק כשנכנסתי לכיתה ואמרתי שאני מסולק, היא סיפרה לי שבאותו יום היא הלכה למשרד של המנהלת וצעקה עלייה שאין לה זכות להעיף אותי מבית הספר ושהיא תעשה הכל בשביל להחזיר אותי. שמעתי את מה שיש לה להגיד, אמרתי לה שאני לא רוצה לדבר איתה ושהכל בגללה וסגרתי לה את הדלת בפרצוף. היא לא הלכה, היא התעקשה להישאר, היא רצתה להבין מה קרה שאני כל כך כועס עלייה. עליתי לחדר שלי ונשארתי שם, פתאום מבחוץ אני שומע את אמא שלי חוזרת מהעבודה, היא ראתה את נופר בכניסה לבית והן התחילו לדבר קצת ונכנסו הביתה, פתאום נשמעו דפיקות בדלת של החדר שלי, כמה מפתיע.. אמא שלי נכנסה ואמרה "רוני, יש לך אורחת, לא יפה לתת לה לחכות ככה" נופר נכנסה ואמא השאירה אותנו לבד. נופר התחילה לבכות שם ואמרה לי "אני רוצה שתענה לי בכנות, אתה אוהב אותי?" פתאום היה שקט והיא שאלה אותי שוב "אתה אוהב אותי רוני?" הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה "נופר, אני באמת באמת באמת מצטער, הדברים הידרדרו ולא רציתי לפגוע בך אבל יצא הרבה יותר גרוע, אני מאוד נהנה איתך ואוהב לבלות איתך אבל אני לא מאוהב בך אוקי? אני באמת מצטער" היא אמרה לי שהיא שמחה שהייתי כנה איתה ושלא משנה מה היא לא תפסיק לאהוב אותי אבל היא הבינה את מה שאמרתי לה, הסתובבה והלכה.

כל בוקר לאחר מכן היה אותו סיפור, קמתי בבוקר, הלכתי לאכול, הייתי כל הזמן לבד בבית ושיחקתי עם הכלב שלי "מוקי". זה הזמן לספר שאני בן יחיד ואני חי לבד עם אמא שלי. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 8 ומאז לא ראיתי את אבא שלי, כשאני חושב על זה טוב לי לחיות ככה רק עם אמא שלי אבל זה באמת לא קל לחיות בלי אבא. כשאני חושב על זה אני לא תמיד הייתי ילד בעייתי, הכל השתנה כשאבא שלי עזב את הבית, החיים שלי השתנו, אני השתנתי. זה היה שינוי ממש משמעותי עבורי, פתאום זה רק אני ואמא שלי, אין את האבא לשחק איתו כדורגל בשבת, אין את האבא לצחוק איתו, אין את האבא שכשאני גדל אני יכול לשאול אותו שאלות… וכמובן אין את האבא לספר לו על הנשיקה הראשונה שלי. אבל מה לעשות? זה החיים ואני צריך ללמוד להתרגל לזה, יש אנשים שיש להם את הפינוק הזה אבל כנראה שלי אין וגם לא יהיה.

כל בוקר שלי היה אותו הדבר במשך שבועיים וחצי עד שבוקר אחד שמעתי ב09:00 בבוקר דפיקות בדלת. חשבתי לעצמי "מי זה יכול להיות בשעה כזאת? בטח לא בשבילי, אולי טעות בדלת" אז קמתי והלכתי לפתוח את הדלת, הצצתי בעינית ואת מי אני רואה?

את המנהלת ומאחוריה כל השכבה שלי, כמובן שזאת הייתה הפתעה ענקית בשבילי. באותה שנייה עברו לי שתי מחשבות בראש הראשונה הייתה "למה כולם פה ומה הם רוצים ממני?" השנייה הייתה " איך לעזאזל אני מכניס את כולם הביתה עכשיו?" נתתי להם להיכנס והושבתי אותם בסלון, המנהלת ניסתה להשתיק את כולם ורצתה להגיד כמה מילים. היא התחילה לנאום שם דברים בסגנון "אני חושבת שקצת הגזמתי עם העונש שנתתי לך, ויש לך המון מזל שיש לך חברים כל כך טובים שיהיו מוכנים לעשות הכל למענך, אז בתור מבוגרת כמו שאני צריכה לקחת החלטות אני צריכה גם להבין מתי אני טועה ויותר מזה, ללמוד מהטעויות שלי, אז אם אתה מעוניין יש לך את האישור שלי לחזור לבית ספר, אבל יש תנאי, אני לא רוצה לשמוע על שום בעיות התנהגות ואני רוצה לראות שינוי בציונים שלך אחרת לא אוכל להגיש אותך לבגרות, מה אתה אומר?" "מה אני אומר?" שאלתי, "בטח שאני מעוניין ואני מבטיח לך שלא תתאכזבי" פתאום רועי צועק מאחורה "ספיצ'" וכולם מתחילים לצעוק איתו ואני לא ממש יודע מה להגיד. בסוף נכנעתי ונאמתי להם "אני לא ממש יודע איך עשיתם או מה עשיתם אבל זה עבד, אני לא יודע ממש מה להגיד לכם חוץ מתודה, לא הייתי מאמין בחיים שתעשו דבר כזה בשבילי…" פתאום גיל צועק "נוו דיי, היית עושה את אותו הדבר בשבילנו" המנהלת באה ואומרת לכולם "תראו, אומנם רק 9 וחצי בבוקר אבל עדיין יש לכם יום לימודים לפניכם אז קדימה, כולם לטוס לבית ספר! אתה רוני יכול להישאר לעוד יום חופש אם אתה רוצה" אמרתי לה שלא תודה, שהיה לי מספיק חופש ושאני כבר מת לחזור לבית ספר.

כשיצאנו מכיוון הבית שלי גיליתי שנעמה לא הייתה איתם, כנראה שהיא עדיין כועסת עליי ועל כל מה שהיה עם נופר אבל בשביל לוודות את זה אז הלכתי ושאלתי את רועי למה נעמה לא באה איתם? הוא אמר לי שזה לא אישי אבל שהיא לא ממש יכלה לבוא, היא הרגישה שזה לא נכון בשבילה להגיע אבל הוא אמר לי גם לא לדאוג, שהיא לא כועסת עליי פשוט בגלל כל מה שקרה בזמן האחרון היה לה קשה לבוא. אמרתי לרועי שאני מבין אבל בדיוק כשהגענו לבית ספר ראיתי אותה שם, רציתי למות, היא הייתה שם עם מישהו מי"א והם היו ממש קרובים, רועי בא ואמר לי שזה כלום ושאין מצב שיש ביניהם משהו אבל ברגע שהוא אמר את זה היא התקרבה אליו והם התנשקו. הלכתי משם לכיתה בעצבים, לא רציתי לראות או לדבר עם אף אחד אבל ידעתי גם שאסור לי להתפרץ על אף אחד, בטח לא אחרי מה שהם עשו בשבילי ועוד יותר אחרי מה שהמנהלת אמרה לי.

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, הדבר שהכי רציתי בעולם זה להסתגר באיזה חדר ולא לראות אף אחד, אז הפעם המקום היחידי שיכלתי להיות בו לבד בלי שיציקו לי זה בשירותים אבל שנייה אחרי שהלכתי לשירותים והסתגרתי שם רועי הגיעה בריצה. ממש רציתי לשבת שם ולבכות אבל לא יכולתי לתת לעצמי לבכות ליד אף אחד. רועי לא הפסיק להגיד שהוא מצטער ולשאול אם אני בסדר וידעתי שזאת לא אשמתו אבל לא ידעתי מה לעשות. ביקשתי ממנו שיעזוב אותי בשקט, ושאף אחד לא יבוא לחפש אותי והוא פשוט הלך משם. בשנייה שהוא הלך משם התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי אף פעם, באותו רגע רציתי למות, חשבתי לעצמי שחזרתי לבית ספר רק בשביל לראות את נעמה פחות או יותר אבל עכשיו זה הדבר האחרון שבא לי לעשות כי אני יודע שאם אני יראה אותה אני יתחיל שוב פעם לבכות וזה הדבר האחרון שאני צריך עכשיו.

אחרי שנרגעתי חזרתי לכיתה והיה שוב פעם שיעור חינוך משותף. בדיוק כשנכנסתי דיברו על מה שהשכבה הייתה מוכנה לעשות בשביל להחזיר אותי וכשנכנסתי לתוך הכיתה כולם הסתכלו עליי ומחאו כפיים, לא ממש הבנתי למה, כנראה שהם פשוט היו שמחים שזה הצליח להם. ניסיתי להסתיר כמה שיותר את זה שבכיתי אבל הסתכלתי על רועי והוא התקרב ולחש לי באוזן "אנחנו צריכים לדבר, בוא אחרי השיעור לדשא ליד העץ הגדול" אמרתי לו שאני יבוא. השיעור המשיך כרגיל אבל לא ממש הקשבתי אבל כן ראיתי את נעמה שם ולא יכולתי להסתכל עלייה יותר, ידעתי שאני לא ישלוט בעצמי אם אני יסתכל עלייה עוד אז פשוט הפסקתי עם זה.

הגיע סוף השיעור והלכתי לעץ הגדול שבדשא, כשהגעתי להפתעתי רועי לא היה שם אבל מי שכן הייתה שם זאת נעמה. שאלתי אותה מה היא עושה פה? היא אמרה לי שרועי קבע איתה להיפגש פה, אמרתי לה שגם איתי הוא קבע ופשוט שתקנו ל5 דקות בערך. נמאס לי מהשתיקה הרועמת הזאת אז פשוט שאלתי אותה למה היא לא באה עם כולם לבקר אותי? היא אמרה לי שהיו לה כמה דברים שהיא צריחה לעשות ושהיא רצתה לבוא. אמרתי לעצמי בשקט כזה "בטח כמה דברים שהיא צריכה לעשות, ללכת ולהתנשק עם מישהו מי"א" היא שאלה אותי "מה אמרת?" אמרתי לה שאמרתי "שחבל שהיא לא באה ושאני יודע את הסיבה האמיתית למה היא לא הגיעה" היא שאלה אותי מה הסיבה? אמרתי לה "בגלל שאת עדיין כועסת על כל מה שהיה בבית חולים ועם נופר ואחר כך מה שהיה בכיתה" היא התחילה להיות קצת עצבנית ואמרה לי "לא הכל סובב סביבך אוקי? היו לי דברים אחרים לעשות וזה ממש לא עניינך!" עניתי לה בחזרה "הבנתי, את כועסת עליי ואני גם יודע למה" היא ענתה לי " צריך להיות ממש גאון בשביל להבין את זה, אתה פשוט פחדן ושקרן עלוב, אתה באתה ונישקת אותי בבית חולים ואחרי זה אתה הולך לנופר כי לא הלך לך" אמרתי לה "שנכון, יש את הסיבה הזאת ויש את הסיבה השנייה…….
כי את אוהבת אותי, וגם אני אוהב אותך!"
היא שאלה אותי " מי אמר לך את זה?" אמרתי לה "אף אחד לא אמר לי את זה, אני פשוט יודע את זה, כי אם לא היית אוהבת אותי לא היה לך אכפת, אם לא היית אוהבת אותי לא היית עכשיו אדומה מעצבים עליי" "אתה לא יודע כלום" היא אמרה לי "אני לא אוהבת אותך ולא כלום, אתה עם נופר פשוט עזוב אותי!" "דיברתי עם נופר, נפרדנו" אמרתי לה, היא לא ענתה לי, אמרתי לה שוב פעם "אני ונופר נפרדנו, אני אוהב אותך ולא אותה" היא אמרה לי "זה לא משנה, אני נמצאת עכשיו עם עדי מי"א וככה טוב לי אז פשוט עזוב אותי!" אמרתי לה שאני מבין ופשוט הלכתי משם. ביציאה ראיתי את רועי מחכה לי, הוא שאל אותי איך הלך עם נעמה? שאלתי אותו "למה עשית את זה? בשביל מה זה היה טוב? עכשיו המצב הרבה יותר גרוע מקודם, פשוט תודה לך" והלכתי משם הביתה, לא היה לי כבר כוח לכלום מהיום הזה אז פשוט הלכתי לישון.

ביום למחרת הודיעו לנו שיש טיול עוד יומיים לאזור המדבר וכדאי מאוד לבוא לטיול הזה, האמת היא שממש לא רציתי לבוא לטיול הזה אבל קצת הפעילו עליי לחץ חברתי אז לא הייתה לי ממש ברירה ובסוף נכנעתי והחלטתי כן ללכת לטיול.

באותו בוקר של הטיול הגענו לבית ספר בשעה הרגילה ועלינו לאוטובוסים. הנסיעה נמשכה בערך שעה וחצי וכמו כל נסיעה ארוכה ישנתי. כשהגענו התחלנו לטפס על ההר אבל הפעם התבודדתי רוב הזמן, מדי פעם היו באים לדבר איתי אבל התחלתי להיות יבש ככה שהם לא ממש רצו לדבר איתי.
רציתי להיות לבד בשביל לחשוב קצת, הרבה זמן לא היה לי זמן עם עצמי לחשוב מה קורה איתי ומה אני באמת רוצה בערך מאז הסילוק שלי, אז לדעתי הטיול היה מקום טוב בשביל זה, במיוחד כשעלינו להר וראינו את כל הנוף המדברי זה עשה לי הרבה לחשוב אבל לא הצלחתי להגיע למסקנה של מה אני רוצה, אם אני כועס על מישהו ואם כן אז על מי? אבל כן חשבתי על זה שאני בטיול עם השכבה שלי שעשתה הכל בשביל להחזיר אותי אליהם וכדאי שאני ילך ויהיה קצת איתם וזה בדיוק מה שעשיתי, הלכתי והתחלתי לדבר איתם, להסתובב איתם ובעיקר לצחוק איתם.

כשהגענו למחנה התחלנו להקים את האוהלים. לשם שינוי לא הייתי באוהל עם גיל או רועי או אפילו אורי, הפעם החלטתי לגוון, הייתי באוהל עם כמה חברים אחרים שלי שיצא לי קצת להזניח אותם במהלך בשנה האחרונה. אני רק מקווה שגיל לא נפגע כשאמרתי לו שאני כבר באוהל עם מישהו אחר.
הגיע הערב והמורים התחילו להכין את האוכל לכולם, האוכל לא היה הכי טעים אבל מה לעשות.. ארוחה של שטח, אני לא מצפה לאיזה מנת גורמה אבל באמת? הם לא שמעו על מלח???

אחרי האוכל הדלקנו מדורה והתחלנו לאכול מרשמלו ולספר זיכרונות משנים קודמות, את הזובור שעשו לנו כשהיינו חדשים, את כל האהבות שהיו, המכות שהלכנו, את כל מה שעברנו פחות או יותר מכיתה ז' ועד היום, אפילו לימדנו את החדשים דברים שהם לא ידעו עלינו. אחרי כל המרשמלו והסיפורים נופר באה ואמרה לי "כך גיטרה ותתחיל לנגן" בהתחלה קצת התביישתי כי איך נאמר? אני וגיטרה זה פחות הולך אבל כולם הסתכלו עליי ולא רציתי לאכזב אותם אז לקחתי את הגיטרה והתחלתי לנגן שירים בזמן שכולם שרו. אחרי מספר שירים אמרתי להם שאני רוצה לנגן ולשיר להם משהו שכתבתי עקב כל האירועים שקראו לי לאחרונה. השיר לרוב דיבר על מה שקרה לי עם נעמה אבל דחפתי גם את מה שהם עשו בשביל להחזיר אותי לבית ספר וכששרתי לא הפסקתי להסתכל עלייה אבל אף אחד לא ממש שם לב לזה, חוץ מרועי כמובן…

אחר כך בלילה כשהיא הייתה עם חברות ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם אני יכול לדבר איתה רגע בצד, היא אמרה לחברות שלה שהיא תדבר איתן יותר מאוחר והלכנו לצד.
לא ידעתי ממש מה רציתי להגיד לה, פשוט רציתי שנדבר, שאלתי אותה אם היא עדיין כועסת עליי, היא אמרה לי שהיא לא יודעת. אז שאלתי אותה "כשאת חושבת עליי או שומעת את השם שלי מה את חושבת באותו רגע?" היא ענתה לי "אני לא יודעת, מה אתה רוצה?" אמרתי לה שכלום, שאני רוצה לדבר, שנמאס לי מהריב המטומטם הזה, לראות אותה כל יום בבית ספר ולהרגיש כל פעם את ההרגשה המגעילה הזאת, ובאמת שאני רוצה לסיים עם הריב הזה אבל היא פשוט עמדה שם ושתקה. פתאום זה כבר התחיל לעלות לי על העצבים השתיקה הזאת ופשוט צעקתי עלייה "את יודעת מה? נמאס לי לנסות לרדוף אחרייך כל היום! להתחנן אלייך שתסלחי לי ולהשפיל את עצמי, פשוט נמאס לי את מבינה?! את לא רוצה לדבר לא צריך, אני סיימתי לרדוף אחרייך! אני יודע שלא עשיתי כלום והמצפון שלי נקי, ועכשיו מי שצריך לבקש פה סליחה זאת את! אז אם את מחפשת אותי אני אהיה באוהל שלי!" והלכתי משם לכיוון האוהל ופשוט נרדמתי שם.

אני לא יודע בדיוק כמה זמן עבר אבל באמצע הלילה כשהתעוררתי ועדיין אף אחד לא הלך לישון נעמה חיכתה לי בתוך האוהל. האמת שהופתעתי, לא באמת חשבתי שהיא תבוא להתנצל אבל זה בדיוק מה שקרה. כשהתעוררתי וראיתי אותה היא אמרה לי "היי, מצטערת שהערתי אותך" אמרתי לה שזה בסדר ושהיא לא העירה אותי אז היא אמרה לי "טוב.. אז מצטערת שעצבנתי אותך, באמת שלא הייתה לי כוונה כזאת אבל באמת לא ידעתי מה להגיד לך, כל מה שהיה עם נופר עצבן אותי, והרגשתי שעדיף שאני ישתוק ושכל דבר שאני יגיד רק יסבך אותי עוד יותר, בגלל זה שתקתי", שאלתי אותה אם זאת הייתה ההתנצלות שלה והיא אמרה לי שכן, אז עניתי לה שההתנצלות התקבלה ושמבחינתי אנחנו בסדר עכשיו. היא התקרבה אליי, נתנה לי חיבוק ונשיקה על הלחי ויצאה מהאוהל.

ברגע שהיא יצאה היה לי חיוך ענקי מרוח על הפנים. כמה דקות אחרי שיצאתי מהאוהל גיל בא ושאל אותי "מה זה החיוך הזה?" אמרתי לו שזה סתם ושאני שמח עוד פעם להיות עם כולם, הוא ענה לי שכולם גם שמחים שחזרתי אבל זה לא כיף כשאני מתבודד, אז הוא משך אותי שוב פעם לכיוון המדורה ופשוט שתקנו כולם, רגע כזה שלא נשכח לעולם, שתמיד נזכור שאנחנו שכבה אחת ומגובשת. אחרי כמה דקות של שקט קמתי והתחלתי לדבר "אני לא זוכר אם אמרתי לכם כמה שאני מודה לכל אחד ואחת ממכם שבזכותכם אני פה אתכם, אני תמיד יזכור את מה שעשיתם למעני למרות הדברים שקרו, המכות שהלכנו, השקרים, האכזבות אבל בשביל רגעים כמו עכשיו אנחנו חיים לא? אז במילה אחת, תודה!
כשסיימתי לנאום המחנך שלנו הגיע ואמר שלמרות הכיף וההתרגשות הגיע הזמן ללכת לאוהלים כי מחר על הבוקר אנחנו חוזרים הביתה. התבאסנו קצת אבל הקשבנו לו והלכנו לאוהלים.

ביום למחרת חזרנו הביתה אבל ברגע שהגעתי הביתה אני קולט את אמא שלי עומדת בכניסת הבית חמה מעצבים. שאלתי אותה מה קרה? היא צעקה עליי ואמרה לי שזה לא בסדר שאני לא נמצא בכלל בבית, ושאני לא מבלה איתה מספיק, שאני לא עוזר לה. אמרתי לה שאין לי מה לעשות וזאת תקופה עמוסה ואין לי זמן לכלום ושהרגע חזרתי מהטיול ואין לי כוח אליה. היא התעצבנה עוד יותר ושלחה אותי לחדר. הלכתי לחדר אבל ממש לא הייתי עייף, רק קמתי לפני כמה שעות ואין לי מה לעשות בחדר אז אמרתי לעצמי שנמאס לי, לקחתי תיק שמתי בו בגדים, לקחתי את התיק בית ספר ויצאתי מהבית בלי שהיא שמה לב.

לא ידעתי לאן אני הולך, או איפה אני יכול להתמקם, רק ידעתי שאני לא יכול יותר להיות בבית. באינסטינקט שלי הלכתי לכיוון הבית של גיל למרות שעצרתי בדרך וחשבתי לעצמי "אולי אני מפריע? אולי לא מתאים לו שאני יבוא?" לא הכי רציתי ליפול עכשיו על מישהו לכמה ימים אבל לא הכי הייתה לי ברירה אז המשכתי לבית של גיל.
כשהגעתי אליו הביתה ודפקתי בדלת אף אחד לא ענה, חיכיתי חצי דקה וכאשר לא הייתה תשובה הסתובבתי והלכתי, אחרי כמה מטרים אני שומע את הדלת נפתחת ורואה את אמא שלו בכניסה. שאלתי אותה אם גיל נמצא בבית, היא אמרה לי שלא, שהוא יצא לחופשה בצפון של כמה ימים עם אבא שלו. היה לי מוזר שהוא לא אמר לי על זה כלום..

היא שאלה אותי אם אני צריך ממנו משהו וראתה שאני נמצא עם שתי תיקים על הגב, היא הזמינה אותי להיכנס אבל אמרתי לה שהכל בסדר ושסך הכל הייתי צריך לשאול אותו משהו. היא התעקשה שאני יכנס אז נכנעתי לה בסוף ונכנסתי לבית.
היא שאלה אותי מה קרה? ומה זה כל התיקים האלה? סיפרתי לה שרבתי עם אמא שלי ושברחתי מהבית לכמה ימים ואני מחפש מקום לישון בו ליומיים הקרובים.
מן הסתם היא לא נתנה לי ללכת ואמרה לי שהלילה אני ישן כאן אבל גם התקשרה לאמא שלי ואמרה לה שאני אצלה ושזה בסדר אם אני אשאר פה לכמה לילות אם זה מקובל על אמא שלי, להפתעתי אמא שלי אישרה את זה אז השארתי את התיקים שלי בחדר של גיל ואמרתי לאמא שלו שאני יוצא קצת להסתובב ושאני יחזור בקרוב.

יצאתי מהבית של גיל והלכתי לכיוון הפארק להסתובב קצת, ישבתי על הספסל ופשוט חשבתי על נעמה, אני לא יודע אפילו למה אבל היא לא יצאה לי מהראש. אבל אני עם המזל שלי כמה דקות אחרי שהתחלתי לחשוב עלייה היא בדיוק עברה שם ובאה לכיווני.
היא התיישבה לידי ושאלה אותי מה קורה, אמרתי לה שהכל בסדר ושסתם יצאתי לסיבוב אחרי הטיול, התחלנו לדבר ואחרי כמה דקות היא הזמינה אותי לבוא להיות אצלה קצת, עכשיו כשאני חושב על זה לא הייתי אצלה מאז העבודה שהיינו אמורים להכין ביחד אז הסכמתי לבוא להיות אצלה קצת בעיקר עכשיו כשהמצב בינינו יותר טוב.
אז התחלנו ללכת לכיוון הבית שלה באותה דרך שהלכנו אז ופתאום הציפו אותי הזיכרונות שלנו מפעם, התלבטתי אם לעלות את הנושא הזה לשיחה או לא אבל לפני שהספקתי להגיד משהו היא שאלה אותי אם אני זוכר את הפעם האחרונה שהייתי אצלה, אמרתי לה שכן ומזה התפתח עוד פעם שיחה על כל מה שהיה עם נופר ובבית חולים.