סיפור חדש! רעיונות לשם יתקבלו בברכה:)

פרק 3:

* * *

אני גרה בפינלי, אזור כפרי השוכן במרחק עשר דקות נסיעה מהמוסך שלי, שנמצא באזור התעשייה הישן ביותר של קנוויק. הבית שלי הוא קרוון שגילו כמעט כגילי, והוא ממוקם במרכז כמה דונמים מוקפים בגדר. בפינלי יש חלקות רבות שגודלן כמה דונמים, שבהן שוכנים קרוונים או מבנים תעשייתיים, אבל לאורך הנהר יש גם בתים מפוארים, כמו זה של השכן שלי. פניתי אל החנייה שלי, וצליל חצץ נגרס עלה מהגלגלים. החניתי את הפולקסוואגן דיזל ראביט הישנה שלי מול ביתי. ברגע שיצאתי
מהמכונית, הבחנתי בכלוב החתולים במרפסת שלי.
דיאה ייללה לעומתי יללה עגמומית, אבל הורדתי את הפתק הודבק על החלק העליון של הכלוב וקראתי אותו בטרם הנחתי לה ללכת.
'גברת תוממפסון" היה כתוב באותיות מרובעות מודגשות.
'תדאגי בבקשה שהחתולה שלך לא תיכנס לשטח שלי. אם
אראה אותה שוב, אטרוף אותה.'
לא הייתה חתימה על הפתק.
פתחתי את הסוגר, הרמתי את החתולה וחיככתי את פניי בפרוותה הדומה לפרוות ארנבת.
"איש הזאב הרע הכניס את החתלתולה המסכנה לקופסה ועזב אותה?" שאלתי.
ריחו של אדם האוּפטמן, השכן שלי, נדף ממנה, וכך הבנתי שהיא ישבה בחיקו זמן-מה לפני שהביא אותה לכאן. רוב החתולים לא אוהבים אנשי זאב – וגם לא צועדים כמוני. מדיאה, חתולה אומללה שכמותה, אוהבת את כולם, אפילו את שכני הזועף. זאת הסיבה שהיא מוצאת את עצמה בכלוב חתולים במרפסת שלי לעתים קרובות.
אדם האוּפּטמן, שעמו יש לי גדר משותפת מאחור, היה האלפא, מנהיג להקת אנשי הזאב המקומית. קיומה של להקת אנשי זאב במקום קטן כמו טרייסיטיז הוא יוצא דופן, מפני שהלהקות מתמקמות בדרך כלל בערים גדולות, שבהן הן יכולות להסתתר טוב יותר, ולעתים נדירות הן משתכנות במקומות קטנים יותר, שעליהם הן יכולות להשתלט.
אבל אנשי זאב מצליחים בצבא ובסוכנויות ביון ממשלתיות שנקראות בראשי תיבות בלבד, ולמתחם הכור הגרעיני הנמצא ליד אתר הַנפוֹרד היו סוכנויות רבות בעלות ראשי תיבות, שהיו מעורבות בנעשה במקום בדרך זו או אחרת.
אני חושדת שמנהיג להקת אנשי הזאב בחר לרכוש חלקת אדמה דווקא לידי הן בשל הדחף של אנשי הזאב לשלוט במי שנראה להם יצור פחות ערך, והן בשל הנוף המרהיב של הנהר.
הוא לא אהב את העובדה שהקרוון הישן הקטן שלי מוריד את ערך ביתו רחב הידיים הבנוי לבני חומר – אף שמדי פעם הזכרתי לו שהקרוון שלי כבר היה כאן כשקנה את השטח שלו ובנה עליו את ביתו. הוא גם הזכיר לי בכל הזדמנות שאני נמצאת כאן רק בזכות סובלנותו, היות שצועדת אינה יריבה אמיתית לאיש זאב.
בתגובה על התלונות הללו הרכנתי את ראשי ודיברתי אליו בנימוס – בדרך כלל – והזזתי את הפולקסוואגן ראביט ההרוסה ששמרתי בשביל חלקים אל החצר האחורית שלי, שבה היה אפשר לראותה בבירור מחלון חדר השינה של אדם.
הייתי די בטוחה שהוא לא יאכל את החתולה שלי, אבל נהגתי להשאיר אותה בבית למשך שבוע כדי שירגיש שהאיום שלו הפחיד אותי. החוכמה עם אנשי זאב היא לעולם לא להתעמת איתם ישירות.
מדיאה ייללה, גרגרה וטלטלה את בדל זנבה כשהורדתי אותה ומילאתי את קערית האוכל שלה. היא הגיעה אליי כחתולת רחוב, ולזמן- מה חשבתי שמישהו התעלל בה וקצץ את זנבה, אבל הווטרינר אמר לי שהיא חתולה מזן מַנקס ושנולדה כך. ליטפתי אותה ליטוף אחרון והלכתי אל המקרר כדי לארגן משהו לארוחת הערב.
"הייתי מביאה את מאק הביתה אילולא חששתי שאדם יציק לו", אמרתי לה. "אבל אנשי זאב לא מחבבים במיוחד זרים. הם מתעקשים לשמור על כל מיני כללים כשזאב חדש מגיע לטריטוריה שלהם, ומשהו אומר לי שמאק לא הגיש בקשה להתקבל ללהקה. איש זאב לא ימות מקור בחוץ, ולא משנה כמה גרוע מזג האוויר. הוא יחזיק מעמד עוד קצת זמן".
"בכל זאת", אמרתי בזמן שהוצאתי שאריות ספגטי לחימום מיקרוגל, "אם מאק בצרות, אדם אולי יעזור לו". עדיף להעלות את הנושא עדינות לאחר שאדע מה הסיפור של הנער הזה.
אכלתי בעמידה ושטפתי את הצלחת, לפני שהתכרבלתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה. מדיאה ייללה וקפצה אל חיקי לפני הפרסומת הראשונה.
מאק לא הגיע למחרת. זה היה יום שבת, וייתכן שהוא לא ידע שאני ובדת כמעט בכל שבת אם יש מכוניות לתיקון.
או שהוא המשיך בדרכו.
קיוויתי מאוד שאדם או אחד הזאבים שלו לא ימצאו אותו לפני
שתהיה לי הזדמנות לבשר לו בעדינות על קיומו של מאק. מי שהפר
את החוקים, שאפשרו לאנשי הזאב לחיות בסתר בין בני האדם במשך מאות שנים, סבל מהשלכות קטלניות.
עבדתי עד הצהריים, ואחר כך התקשרתי לספר לזוג הצעיר והנחמד שאין שום טעם לעבוד על המכונית שלהם. החלפת מנוע תעלה להם יותר משווי המכונית. שיחות טלפון לא נעימות היו החלק הפחות אהוב עליי בעבודה. כשטאד, העוזר הקודם שלי, היה כאן, הכרחתי אותו לעשות את זה.
סגרתי את הטלפון וחשתי מדוכאת כמעט כמו הבעלים חסרי האונים של המכונית המבריקה, המושקעת והאהובה, שגורלה נגזר לעבור למגרש הגרוטאות.
קרצפתי את ידיי והוצאתי את רוב השמן והלכלוך שהצטברומתחת לציפורניי. אחר כך התחלתי בעבודת הניירת האין-סופית, שגם אותה נהגתי להפיל פעם על טאד. שמחתי שהוא קיבל את המלגה לקולג' היוקרתי שבו רצה ללמוד, אבל התגעגעתי אליו מאוד. לאחר עשר דקות החלטתי שאין כאן שום דבר שאי אפשר לדחות ליום שני. אני מקווה שאז יביאו לי עבודת תיקון דחופה, ואוכל לדחות את עבודת הניירת ליום שלישי.
לבשתי בגדים נקיים – מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו – לקחתי את המעיל שלי ויצאתי לאו'לירי לארוחת צהריים. לאחר הארוחה נכנסתי לסופרמרקט וקניתי בספונטניות תרנגול הודו קטן שאותו אחלוק עם מדיאה.
אמי התקשרה לנייד בדיוק כשנכנסתי למכונית, וניסתה לעורר בי רגשי אשם כדי שאבוא לפורטלנד בחג ההודיה או בחג המולד.
הצלחתי למצוא תירוצים ולהתחמק משתי ההזמנות – המפגשים המשפחתיים שהתקיימו בשנתיים שגרתי איתה הספיקו לי לכל החיים.
לא שהם גרועים כל כך, ההפך הוא הנכון. קורט, אבי החורג, הוא איש נעים הליכות וענייני – הוא מאזן יפה את אימא שלי.
גיליתי שהוא לא ידע על קיומי עד לרגע שבו הופעתי על סף דלתו כשהייתי בת שש-עשרה. ואף על פי כן הוא פתח בפניי את ביתו ללא כל היסוס והתייחס אליי כאילו הייתי בתו.
אמי מרג'י היא טיפוס תוסס שניחן בעליזות הפכפכה. אין שום קושי לדמיין אותה מתחברת לרוכב רודיאו (כמו אבי), ובאותה מידה אפשר לדמיין אותה בורחת כדי להצטרף לקרקס. הרבה יותר מפתיע לדעת שהיא נשיאת ועד ההורים המקומי.
אני מחבבת את אמי ואת אבי החורג. אני אפילו מחבבת את כל אחיי למחצה, שקיבלו בהתלהבות את כניסתי הפתאומית לחייהם.
כולם חיים יחד במשפחות מלוכדות כמו אלה שהטלוויזיה אוהבת
לתאר כנורמטיביות. אני שמחה מאוד לדעת שקיימים אנשים כאלה – אני פשוט לא שייכת לשם.
אני מבקרת פעמיים בשנה כדי שלא יפלשו אליי הביתה, ואני מקפידה שלא לעשות זאת בחגים. רוב הביקורים שלי קצרים מאוד.
אני אוהבת אותם, אבל אני אוהבת אותם מרחוק.
לאחר שסיימתי את השיחה, הרגשתי אשמה ומצוברחת. נסעתי הביתה, הכנסתי את תרנגול ההודו הקפוא למקרר כדי שיפשיר והאכלתי את החתולה. לאחר שניקוי המקרר לא שיפר את מצב רוחי, אף שלא ברור לי למה חשבתי שכך יקרה, נכנסתי שוב למכונית ונסעתי לשמורת הנפורד. אינני הולכת לשם לעתים קרובות.
יש מקומות קרובים יותר שבהם אפשר לרוץ, ואם אני רוצה לנסוע ברכב, אני יכולה לנסוע לבלו מאונטנס שנמצאים לא רחוק. אבל לפעמים נפשי רעבה למרחב הצחיח והשומם של השמורה – במיוחד לאחר שיחה עם אמי.
החניתי את המכונית וצעדתי זמן-מה, עד שהייתי די בטוחה שאין נפש חיה בסביבה. הסרתי את בגדיי והנחתי אותם בתיק הקטן שלי. ואז החלפתי צורה.
החלפת צורה אצל אנשי זאב יכולה להימשך אפילו חמש-עשרה דקות – וחשוב לדעת שתהליך זה מכאיב להם. גם כך אנשי זאב אינם יצורים ידידותיים במיוחד, אבל אם הם בדיוק החליפו צורה, כדאי מאוד להניח להם לנפשם לזמן-מה.
החלפת צורה של צועדים – לפחות החלפת הצורה שלי, שכן אינני מכירה צועדים נוספים – היא מהירה ונטולת כאב. רגע אחד אני אדם, ובמשנהו אני זאבת ערבות: קסם טהור. אני פשוט צועדת מצורה אחת לשנייה.
חיככתי את אפי ברגלי הקדמית כדי לסלק את העקצוץ האחרון של החלפת הצורה. אני תמיד נותנת לעצמי קצת זמן להתרגל לתנועה על ארבע רגליים במקום על שתיים. מאחר שבדקתי את הנושא, אני יודעת שלזאבי ערבות יש ראייה שונה מזו של בני האדם, אבל הראייה שלי דומה בשתי הצורות. השמיעה שלי מתחדדת מעט וכך גם חוש הריח שלי, אף שגם בצורתי האנושית חושיי טובים משל רוב האנשים.
הרמתי את תרמיל הגב, שהיה כעת מלא בבגדיי, והשארתי אותו בסבך שיחים. השלתי מעליי את זמניות קיומי האנושי ורצתי אל המדבר.
לאחר שרדפתי אחר שלוש ארנבות והתגריתי בבני זוג ששטו בסירה, כשהנחתי להם לראות אותי בחטף כיצור פרוותי מקסים על גדת הנהר, חשתי הרבה יותר טוב. אינני חשה צורך להחליף צורה עם עלות הירח, אבל אם אני נמצאת זמן רב מדי על שתיים, אני נעשית חסרת מנוחה ועצבנית.
נכנסתי למכונית בתחושת לאות רוויַ ת אושר, בצורתי האנושית, כשבגדיי שוב עליי, ואמרתי את תפילתי הרגילה בעודי מסובבת את המפתח. הפעם מנוע הדיזל פעל וטרטר. לעולם איני יודעת אם מנוע הדיזל יפעל. אני נוהגת במכונית הזאת משום שהיא זולה, לא משום שהיא טובה. צדק מי שאמר שכל המכוניות הנקראות על שמות בעלי חיים הן פשוט גרועות.
ביום ראשון הלכתי לכנסייה. מאחר שהכנסייה שלי קטנה מאוד, היא חולקת את הכומר שלה עם שלוש כנסיות נוספות. זו אחת מאותן כנסיות שאינן מזוהות עם זרם מסוים, ומקפידות לא לגנות איש, לכן אין לה די כוח למשוך קהילה יציבה של מאמינים.
ישנם כמה אנשים שמגיעים בקביעות, ובדרך כלל איננו יוצרים קשר זה עם זה. מכיוון שאני נמצאת בעמדה ייחודית, המסייעת לי להבין כיצד ייראה העולם ללא האל וכנסיותיו, ששומרים שהרוע הנורא מכול לא יפרוץ, אני מגיעה לשם באדיקות.
זה לא בגלל אנשי הזאב. אנשי זאב יכולים להיות מסוכנים אם אתה עומד בדרכם, אבל הם יניחו לך לנפשך אם תתנהג בזהירות. הם לא מרושעים יותר מדוב גריזלי או מכריש לבן גדול.
אבל קיימים גם יצורים אחרים, יצורים המסתתרים בחשכה, והם גרועים פי כמה – הערפדים הם רק קצה קצהו של הקרחון.
הם יודעים היטב להסתיר את טיבם מאוכלוסיית בני האדם. אבל אני אינני בת אנוש. אני מזהה אותם כשאני פוגשת אותם, וגם הם מזהים אותי; לכן אני הולכת לכנסייה מדי שבוע.