חייה של מתבגרת צינית- פרק 7

באותו ערב חזרתי הביתה מותשת. 'למה עשיתי את זה?' חשבתי לעצמי, 'ככה להרוס לעצמך את הנשיקה הראשונה שלך?' חבטתי לעצמי בראש. 'פשוט מטומטמת.' איתי לא היה שווה את זה. פשוט לא. כעסתי על עצמי והרגשתי בזויה, מובכת, אבל המחשבה שהחזרתי לו העלתה לי קצת את מצב הרוח. אני לא בן אדם נקמן בדרך כלל, אבל לשמוע את הסיפורים של הבנות…

למחרת לא הלכתי לבית הספר. מלמלתי איזה תירוץ לאמא שלי וחזרתי לישון. כשהתעוררתי והדלקתי את הפלאפון שלי, חיכתה לי הודעה קולית ממספר שאני לא מכירה. קימטתי את מצחי, תוהה מי זה יכול להיות. הקשבתי להודעה בעודי מתחילה להכין אוכל, אך כששמעתי את הקול המוכר קפאתי.
"קתרין, היי, זה איתי. אני ממש מצטער על מה שקרה אתמול, זה לא היה צריך לקרות. מקווה שתיסלחי לי. היי, בא לך להיפגש היום?" נענעתי את ראשי כלא מאמינה. לא יכול להיות שזה לא פגע בו. פשוט לא יכול להיות. איך לעזאזל אפשר לשבור לו את הלב? אני אצטרך לגרום לו להתאהב בי. עד עכשיו רציתי רק לדחות אותו. שירגיש נבגד. עכשיו הוא גם ירגיש לב שבור, משהו שלא הרגיש אף פעם.
"בטח שאני רוצה." עניתי לו והתחלתי לנבור בארון בחיפוש אחר משהו ללבוש לערב. איתי סימס לי שהוא רוצה שנלך לקולנוע. אני רק חשבתי על זה שאני צריכה להתלבש מהודר. החלטתי לעשות בייביליס. לבשתי גופייה תכולה עם תחרה וג'ינס קרוע ומעל הכל ניצחו נעלי עקב שחורות. או בעצם, במקרה הזה, מתחת להכל. מספיק מהודר בשבילי. שאלתי את עצמי איך עוד אני יכולה לשפר את המראה שלי. איך לגרום לו לראות אותי באור אחר; נחשקת, מיוחדת. שמתי בושם בריח תותים וליפגלוס. התכוונתי לצאת מהחדר כשלפתע משהו שחור בארון צד את עיניי. פתחתי את הארון ותוך שנייה לבשתי את ז'קט העור השחור שראיתי הרגע. מושלם. הייתי מוכנה לצאת.

כשנכנסתי לקולנוע ראיתי נער עם שיער שחור. כשהוא הפנה את מבטו אליי, נשימתי נעתקה. הוא נראה מדהים. הוא לבש חולצה שחורה פשוטה ומכנסי ג'ינס ושיערו היה לח בקצותיו. גם הוא לבש ז'קט מעור שחור. מילא כל זה, אבל החיוך שלו והעיניים שלו… ניערתי את ראשי. על מה לעזאזל חשבתי הרגע? החלפתי סוויץ' במוח, לא לחשוב על איך שהוא נראה.
"היי." הוא אמר.
"היי." עניתי. הוא התקרב אליי וחיבק אותי ובאותו רגע הציף אותי ריח האפטרשייב שלו. אותו ריח של גשם ראשון, שהציף אותי כשהוא נישק אותי. 'רגע, איך אני זוכרת את זה? הייתי אמורה ל…' התחלתי לחשוב אבל משהו שאיתי אמר קטע לי את חוט המחשבה.
"מה אמרת? סליחה לא הייתי מרוכזת."
"אמרתי שיש לך ריח מדהים." לא יכולתי יותר עם כל מה שקורה. אני מתחילה להסתכל עליו אחרת, אני אוהבת את הריח שלו, הוא לא מפסיק להחמיא לי… הייתי חייבת להגיד הערה צינית. חייכתי לעצמי. התגעגעתי ללהיות צינית.
"גם הריח שלך היה יכול להיות מדהים אם לא היית שופך על עצמך בקבוק שלם של אפטרשייב." התאפקתי לא להרביץ לעצמי. זה לא היה ציני, זה היה מרושע. אבל איתי רק חייך.
"לפחות זה לא מי פה. קרה לי פעם שהשפרצתי על עצמי מי פה במקום אפטרשייב." התאפקתי שלא לצחוק.
"סליחה על ההערה." אמרתי עם רגשות אשם.
"סולח. ושכחתי להגיד לך, השגתי לנו מקומות ממש טובים." הוא אמר לפתע.
"איזה מין מקומות?"
"בדיוק באמצע. לא גבוה מדי ולא נמוך מדי."
"תודה?" שאלתי. לא באמת אכפת לי איפה לשבת, הוא סתם התאמץ.
צפינו באיזה סרט קיטשי. כעבור עשרים דקות הבנו שזה לא בשבילנו, אז יצאנו מהסרט. איתי הציע לי ללכת לבית קפה. הלכנו.
כשהתיישבנו איתי אמר שהוא רוצה לדבר איתי על משהו.
"מה?" שאלתי אותו.
"יש לי ווידוי. אני יודע שכנראה תכעסי עלי כשאני אגיד לך את זה, אבל אני וומנייזר. והנשיקה אתמול, זאת הייתה לגמרי טעות. לא מאהבה אלא מצורך."
"צורך?" נענעתי את ראשי.
"תני לי להסביר. הכל התחיל לפני ארבע שנים, התאהבתי אז בפעם הראשונה. היא הייתה יפיפייה. היה לה שיער בלונדיני ארוך ועיניים ירוקות גדולות ואני הייתי מאוהב בה מה שנקרא 'עד עמקי נשמתי'. אולי עכשיו זה נשמע שטותי, כי איך ילד יכול להיות מאוהב עד עמקי נשמתו בתחילת כיתה ו'? אבל זה איך שהרגשתי. כשהיא חייכה גם אני חייכתי, כשהיא הייתה עצובה הצטערתי וכשהיא דיברה איתי לא יכולתי להפסיק לחייך מרוב אושר. יום אחד, החלטתי להגיד לה. חשבתי שמקסימום היא תגיד שהיא לא מרגישה אליי ככה, אבל שווה לנסות. בחיים לא תיארתי לעצמי שהיא תצחק עלי, תשפיל אותי ותרד עליי. האהבה הפכה לשנאה. ומאז לא התאהבתי. הרשיתי לעצמי לפגוע בבנות, לגרום להן להתאהב בי ואז להביך אותן- להתעלם מקיומן, כמו שהיא עשתה לי. ידעתי שזה לא נכון, שזה לא אמור להיות ככה. אבל לא יכולתי להפסיק, לא הפסקתי לחפש את הנערה שתהיה הכיבוש הבא שלי, ואז את הגעת. ואני מצטער שחשבתי עלייך ככה, וחבל לי לאבד אותך בגלל טעות כזאת." שתקתי. המומה. "נו, תגידי משהו."
"אני לא יודעת מה להגיד." לדעת שאני הייתי כיבוש שלו זה דבר אחד. לשמוע אותו אומר את זה זה דבר שונה לגמרי, זה פוגע הרבה יותר חזק.
"קתרין…"
"לא." קטעתי אותו, בנימה פגועה. "אל תצטדק. תיתן לי זמן לחשוב." ובנימה זו עזבתי את בית הקפה והשארתי אותו לבד, שוב.