סיפור על זאת שמוכנה לאהוב – פרק 3

דניאל מגיע לפלורנטין. סיימתי לעבוד בשעה סבירה ונכנסתי למקלחת. חשוב לי להראות טוב. גם כי באופן כללי אני אוהבת להראות טוב ולהתלבש אופנתי. לדעתי יש לי סטייל מגניב. וגם, הסיבה השנייה, בגלל שידעתי שנראיתי מאוד לא מושכת בערב החג, כשהייתי כולי מלאה בזיעה ואדומה. רציתי להרגיש שאני במיטבי.
חשבתי קצת עליו היום. הרהרתי קצת. נזכרתי איך אז החברות של יעלי, אחותי שצעירה ממני ב8 שנים, אמרו לה שאיזה כיף לדידי כי היא יוצאת עם דניאל. אני זוכרת איך הסתכלתי על השכמות שלו וחשבתי שזה שלי, הבחור הזה הגבוה עם השכמות, הוא שלי.
אני מבינה היום כמה מחפיצה הייתי כלפיו. נכון, דניאל היה חתיך בעיני אז כמו גם היום, אבל בסופו של דבר היו כמה דברים שהוא אמר שנשארו איתי עד היום. הוא היה אז מוזר בעיני. חתיך ומוזר, חריג כזה. הוא לבש בגדים עם חורים ולא היה אכפת לו, הוא לא חפף ולא שם דיאודורנט. הוא דיבר אז על פטריות וטריפים וזה הפחיד אותי, הוא עישן הרבה גראס וגם גידל בחצר שלו בקולג', אבל זה ספציפית היה נראה לי מגניב וגם לקחתי כמה שאכטות. השאכטות הראשונות שלי. הוא היה בחור מרשים גם במיטה. גמרתי על המצבר של הרכב של אמא שלי כי לא ידעתי לכבות את הרדיו בזמן שהתחרמנו במכונית. זה היה קטע. עד 3 בבוקר היינו תקועים עם הרכב ואז בבוקר שיקרתי לאמא שלי, שאני מניחה שבטח הבינה שלא דיברנו ברכב שלה עד השעות הקטנות של הלילה. היא גם היתה מלאת גאווה שהבת שלה יוצאת עם האמריקאי היחיד בשכונה ודיברה על זה עם השכנות.
אז היה הרבה מטען אז. דניאל ייצג הרבה דברים שרציתי. היה לו דרכון זר, היו לו גנים טובים, הוא היה נראה כמו הצלחה בשבילי. אהבתי את הרעיון של לצאת איתו וכן, גם נמשכתי אליו מאוד. אבל בפועל היינו מאוד שונים בנקודת המבט שלנו על החיים. אני הייתי הרבה יותר צרה, אבל גם הוא חיפש אז את האישה הסקסית. אני חושבת שגם הוא אולי רצה את האישה שמסמלת הצלחה בשבילו. אני מניחה שזה אולי מחמיא עבורי באיזשהו אופן.
אז הערב אנחנו נפגשים. נלך להודנא. הרבה זמן לא ישבתי שם, כמה שנים תכלס. אבל עברתי שם ליד באחת הריצות ונזכרתי שיש מקום כזה ושהוא אחלה. אני לובשת ג'ינס שחור ארוך וחולצת שמנת עם שרוולים ומפתח סגור. השיער השחור שלי עדיין לא באורך שאני רוצה, אבל הוא נראה טוב וגם שמתי מסקרה אז הריסים שלי בולטות. אני מכניסה את כפות רגלי אל כפכפי הבירקנשטוק, לוקחת את תיק הצד שלי ויוצאת לאוויר הערב הקריר.
אוקטובר. כשאני רצה ליד הים, כבר אפשר להריח את החורף. האנשים מתמעטים ויש רוח קרה על הפנים. בפלורנטין יש פחות רוח, אבל לי כבר קר ואני מתעטפת בג'קט-סריג השחור החדש שקניתי. בשנה האחרונה הצבע השחור תפס מקום בארון שלי. אני חושבת שזה קרה כתוצאה מזה שהוטרדתי מינית במקום העבודה שלי, הטרדה נוספת שהושתקה בעולם הטלוויזיה. אז גם התחלתי לגלות את הכוחות העוצמתיים שלי. אבל זה סיפור לזמן אחר. בכל מקרה, אני לבושה שחור והשיער שלי שחור. צבע עורי שחום ואני גאה באישה הכושית שאני. פעם לא אהבתי את הצבע, אבל עכשיו אני מבינה אותו וגם את המראה שלי. מסוג הדברים שכנראה מגיעים עם הגיל. גם ההשלמה, אבל בעיקר חוסר הרצון להיות כמו הדוגמנית שבתמונה ולהיות אני עצמי באותנטיות ולהרגיש בנוח. רטט וצפצוף. דניאל מסמן שהוא הגיע ותופס מקום. הוא שואל אם בפנים או בחוץ ואני עונה שבחוץ. אני תמיד מתכננת להגיע אחרי הבנאדם שאיתו אני נפגשת. יש לי חשש כזה להגיע למקומות לבד. זה חשש שאני רוצה להתמודד אתו, אבל אני עדיין לא מצליחה לעבוד בבית קפה, אז יש פה תהליך.
דניאל קם לעברי ואנחנו מתחבקים. הוא עדיין גבוה ואני לא יודעת אם הוא התמלא, אבל השכמות שלו הן עדיין יצירת אומנות. אני מחייכת ומסתכלת לו אל תוך העיניים.
"אהלן. זה כמו פגישת מחזור כזה, אתה מרגיש מוזר. כאילו אני מכירה אותך אבל בעצם אני ממש לא."
אנחנו מתיישבים. הוא כבר הזמין לו בירה ואני מזמינה גם. אני שותה שליש כי חצי זה יהיה לי יותר מדי. ואני גם מבקשת כוס מים. הוא מחייך ואני מתנצלת ומסבירה. "אני משתכרת מאוד מהר."
"גם אז היית ילדה טובה." הוא מחייך ושולף ג'ויינט. "את מעשנת?"
אני צוחקת בקול והוא מביט בי מופתע. "כן, אני מעשנת. אני יותר מאדה עכשיו בוופורייזר אבל גם אני הבאתי לנו פרח."
"אבל למה זה מצחיק?"
"כי חשבתי על זה ובתכלס כשאנחנו הכרנו אז עדיין לא עישנתי ועכשיו אני גם פחות מעשנת. אבל בין לבין היו עשר שנים שהייתי הסטלנית הכי גדולה מבין רוב החברים שלי. אז זה מצחיק שיש איזה אבולוציה כזאת, שהבנאדם ליד – אתה במקרה הזה – לא רואה אותה ויכול לחשוב שאני עדיין אותה ילדה טובה כמו לפני יותר מעשור. אז זהו, זה מצחיק." אני מחייכת ואנחנו עושים לחיים עם הבירה שלי שהגיעה.
"אז את לא ילדה טובה יותר?" הוא שואל ומסתכל לי לתוך העיניים.
"אני הכי ילדה טובה שיש. אבל בשביל השבט שלי שממנו אני מגיעה אני פחות מצייתת לכללים. האמת אבל שלא בא לי להשוות לא את עצמי ולא אותך לדניאל של אז. מרגיש לי שאם אני עברתי הרבה אז בטח גם אתה. ומעניין לי לשמוע עליך קצת."
אנחנו מתחילים לדבר. הוא מספר לי שהיה בצרפת ובפורטוגל ובעוד מקומות בעולם בכל מיני פרויקטים של בניה ירוקה. אני משתפת אותו שאז זה מאוד הצחיק אותי ואולי קצת לגלגתי עליו, אבל מאז שהוא הכיר לי את הנושא, אני ממש חקרתי אותו ואני רוצה שיהיה לי גם בית ירוק.
יש לנו הרבה משותף, אבל גם הרבה לא. אני מבחינה בכמה אמונות מעכבות אצלו. הוא עדיין מרגיש חריג ופחות מקובל חברתית, למרות שאני די בטוחה שזה לא לגמרי נכון. הוא עדיין לא לגמרי בטוח בגבריות שלו.
אני נהנית לדבר אתו. הוא מרגיש לי חכם בהרבה מקומות וגם יודע להקשיב כשאני מדברת. אני מרגישה חכמה. אני יודעת שאני חכמה כבר תקופה, אבל עכשיו כשאני מדברת איתו והוא מסתכל עלי ולוגם שלוק עצום מהבירה, אני מרגישה חכמה. אנחנו מעשנים גם את הג'ויינט וזה הופך את הכל לחסר שלד, חסר חוליות, משהו אמורפי בלי כללים. אני צוחקת הרבה, גם הוא צוחק. אנחנו קמים ללכת ואני שואלת אותו איך הוא הגיע ומאיפה הוא הגיע בכלל. הוא אומר שהוא גר במרכז העיר עם שותף וחוזר ברגל או בקורקינט שפרושים בנקודות בעיר. אני מהנהנת בהבנה ומתחילה ללכת לכיוון הבניין שלי. הוא מלווה אותי ואנחנו מדברים וצוחקים עוד קצת. הוא לא נוגע בי ובכלל לאורך המפגש, המגע היחיד שהיה הוא של האצבעות שלנו, כשהעברנו את הג'ויינט. בגלל זה אני מופתעת, כשהוא רוכן לנשק אותי.
נכון שעמדתי שם רגע אחרי שאמרנו שלום. אבל זה לא היה כי התכוננתי לנשיקה, זה היה כי רציתי להסתכל על השכמות שלו עוד רגע כשהוא מתרחק.
אבל דניאל בחר לרכון לעברי ואני נשארתי לעמוד שם, מאפשרת לעצמי להרגיש, לחוות מגע. השפתיים שלו עדינות על שלי ולא אכפת לי מהאנשים שעוברים על פנינו ברחוב. אני עולה על קצות אצבעותיי ועוזרת לו להעמיק את הנשיקה, כמו שהייתי עושה אז. יש לו טעם של בירה וקצת זיעה מלוחה, אני מתרחקת, בעדינות כזאת, כי יש בי משהו שרק רוצה להמשיך עוד. אני רוצה לאפשר את זה. אני רוצה לאפשר לעצמי להרגיש. אני מסתכלת עליו ועל העיניים שלו. הן לא יכולות להגיד לי כלום כרגע חוץ מתשוקה, אבל תשוקה עם מישהו שאני נמשכת אליו ורוצה ממנו עוד. אני רוצה לאפשר את זה.
"רוצה לעלות?" אני שואלת בקול צרוד. אני מישירה אליו מבט ואז מיד העיניים שלי צונחות ממבוכה ושוב אני מחזירה אליו את המבט. הוא מחזיר לי מבט משלו, עמוק כזה, כמו של כלב לברדור. היד שלו לוקחת את שלי והוא נצמד אלי שוב לנשיקה קטנה.
"כן." הוא לוחש לי ואני מובילה אותו דרך הדלת הצהובה אל חדר המדרגות הכתום של הבניין שלי.
"אני קומה אחרונה, אז תיקח נשימה ותתחיל." אני מחייכת ועולה זריז את המדרגות.
הוא עולה אחרי ומדי פעם שולח את ידיו אל האגן שלי.
אני לוקחת נשימה ומאפשרת לרגש להיכנס אלי. אני לא רוצה לחשוב הערב. אני רוצה רק להרגיש. אני רוצה לאפשר לעצמי פשוט להיות וליהנות בלי לחשוב על שומדבר. מגיע לי ערב של מגע. שנים שאני בעבודה פנימית, רוצה ורוצה אבל משהו חסום אצלי. והנה הערב ובכלל, כל הקטע הזה עם דניאל, איך שזה ככה פתאום קורה. אני לא רוצה לחשוב על זה ולא מוכנה לשים על זה שום תווית. אין לזה שם. אבל אני עדיין רוצה את זה. אני מוכנה להיפגע, אני מבינה שאני יכולה להיפגע. אני מבינה עכשיו שאני חייבת להיפגע, או לפחות להרגיש כאב. אני לא רוצה לפחד יותר מהכאב הזה. אז שיכאב לי הלב, אני צועדת פנימה אל תוך המקום שבו אני יכולה להרגיש עוד קצת.
המפתח שלי מכניס אותנו פנימה. הדירה שלי במצב מסודר יחסית, אבל לא באמת אכפת לי. דניאל נכנס אחרי ואני נועלת את הדלת. הוא נכנס לסלון ומתרשם מהדירה.
"די גדול פה."
אני מגיעה לסלון ונעמדת לצדו אבל בלי לנגוע בו. "כן, יש טפטוף מתקרה כשיש גשמים כבדים, אבל הארכתי את החוזה עדיין. המחירים פה מטורפים וצריך זמן כדי למצוא מציאה שווה. היה איזה רגע ששקלתי לעזוב למושב במרכז, אבל אז הבנתי שיש לי עוד רגע פה בעיר." אני נגשת למקרר ומוציאה בקבוק מים ו2 כוסות.
"כמה זמן את פה?" הוא שואל, עדיין מפתח הסלון.
"בעיר? חמש שנים בערך." אני מתקרבת אליו עם כוס המים שלו. הוא לא מתייחס אליה ופשוט מנשק אותי שוב. הריח שלו ממסטל אותי לגמרי ואני נמסה אל תוך הנשיקה, כשידי עדיין אוחזת בכוס המים הקרים.
"נראה לי אפשר לשחרר את הכוס." הוא לוחש בחיוך ואני מניחה את הכוס ליד הטלוויזיה ומרשה לעצמי להתקרב אליו שוב.
"בא." אני לוחשת ומכניסה אותו אל תוך חדר השינה שלי. המיטה מלאה בבגדים. ככה זה תמיד, כשאני מתלבשת אני פשוט מוציאה את כל הארון ואז עד לפעם הבאה שאחליט להחזיר את הבגדים, יש לי תמיד גוש בגדים על הארגז כביסה או פרוש על המיטה. אני מקבצת את הבגדים לגוש וזורקת אותם על ארגז הכביסה. אני סוגרת את הווילונות ואז אני ניגשת אליו ומביטה בו לאורך כל הדרך.
אני מאפשרת לעצמי להרגיש ולחוש. עבר זמן רב מאז נגע בי גבר.
המגע של דניאל רך רוב הזמן, אבל לפעמים, כשהוא חש צמרמורת או סיפוק, אז האצבעות שלו מתהדקות עלי. הגופות שלנו משתלבים זה בזה. אני חסונה ומוצקה, דניאל גם חסון אבל יש לו יותר בשר ויותר שומן. הריח שלו עדיין שונה, כמו אז. אני מעבירה את אצבעותיי בשיער ראשו, מפרקת את הגומייה שלו ומפזרת את התלתלים השטניים שלו. אני מרשה לעצמי גם לצלול עם אצבעותיי אל שיער החזה שלו. תלתלים סבוכים בשקע של החזה ואז שובל שיערות עד לפופיק.
כיף לי. אני מרגישה חופשיה. לא אכפת לי מה הוא חושב עלי עכשיו, אני רוצה ליהנות.
בסוף, כשאנחנו שוכבים כשגופות שלנו צמודים ומזיעים ואני מרגישה שאני הולכת להירדם, אני לוחשת לו. "כיף לי ונעים לי, אבל אם יותר נכון לך ללכת עכשיו, אז זה בסדר. אני רגילה לישון לבד."
יש שנייה של שקט. אני חוששת שאולי פגעתי בו, למרות שחשבתי רגע לפני שדיברתי ולדעתי התנסחתי בצורה הכי פחות פוגענית שאני מכירה. אבל אז הוא לוחש לי את תוך העורף. "לא, אני לא רוצה ללכת. כיף לי גם כן ונעים לי פה איתך." הוא מנשק לי את העורף ואז את הכתף. הידיים שלו עוברות על הבטן התחתונה שלי והוא נצמד אלי עוד קצת.
כמה זמן עבר מאז ישנתי עם גבר במיטה? שנים. הרבה שנים. יש יגידו שיותר מדי. אבל בסוף זה כמו לרכב על אופניים, והכי חשוב זה שהגבר שיהיה איתי במיטה יהיה לטעמי. דניאל הוא לטעמי. הנשימה שלו על הגוף שלי, המגע שלו, הדברים שהוא אמר היום על המשפחה שלו ועל הדרך שלו בחיים. הוא עורר בי השראה והסכמתי לעצמי להתרגש. אני מתכרבלת לתוכו, משלבת את האצבעות שלי בשלו.
ונרדמת.