“עד שתבואי אליי, ותיכנסי לחיי אל תתני לי ללכת..” פרק 13

נ.מ ליאור.
אני ודניאל ישבנו במדרגות ושמענו הכל. אני אוהב את מוראל, באמת שאני אוהב אותו, וכן סלחתי לו! אבל היא צודקת… ליאן פשוט צודקת.
מוראל נפל על הספה חסר אונים, והתפרק. פשוט התפרק. כאב לי עליו… באמת שכאב לי! אני יודע איך זה מרגיש. ראיתי את ליאן מסתכלת על הפלאפון שלה, ותוך שנייה פנייה הלבינו כמו סיד, היא הייתה בשוק.
"ליאן.. את בסדר?" שאלתי אותה, לא יכולתי להתאפק. מוראל וליאן סובבו את מבטיהם עלינו.
ראיתי עוד דמעות על פניו של מוראל, אבל גם על פניה של ליאן. היא ראתה שקלטתי את זה, ונגבה אותן במהירות.
"כן, אני בסדר" אמרה, ועלתה במהירות לחדרה. אני ודניאל הסתכלנו על מוראל, והוא יצא במהירות לכוון החצר מוציא סיגרייה.

נ.מ ליאן
לא ידעתי מה לעשות… ישלי 100,000 שקל. אבל הם נועדו לי לטיול אחרי צבא הכל…
אבל בשביל לירן אני מוכנה לעשות הכל…
כעבור יומים
הנה הגיע הרגע… לבשתי גופייה שחורה ועליה סווטשרד של שחקני פוטבול (המבין יבין הטיפש ינחש) בצבע שחור לבן אדום, וטיצ גבוהה שחור. עשיתי קוקו גבוהה ומתוח, שמתי איילינר ודורדוראנט וכמובן בושם של ויקטוריה סיקרט. חשוב להראות טוב תמיד!. שמתי צמיד מתלפף שחור שיש עליו באמצע רקדנית בלט ורקדן ברייקדנס, ושרשרת עם השם שלי.
ולקחתי את כל הכסף שמשכתי במעטפה. כן, במזומן אחרי שעה הוא שלח הודעה שזה צריך להיות במזומן, מה לעשות? אני לא מבינה פושעים.
ירדתי למטה. לא היה אף אחד בבית ליאור ודניאל יצאנו למסיבה בבית של ילד מי"א ומוראל יצא לאחת החברות שלו. לקחתי את המפתח של האוטו פלאפון ויצאתי.
הגעתי לרמזור לפני הפנייה שאחרי שאני פונה עליה, אין דרך חזרה, אני מגיעה לנקודת המפגש. בזמן שחיכיתי שהרמזור יתחלף, הרגשתי את הלב שלי פועם במהירות. פחדתי ממה שיקרה, כל כך פחדתי, הרגשתי כאילו הלב שלי יוצא מתוך החזה שלי… אבל ידעתי שאני חייבת לעשות את זה בשביל לירן ושאם זה היה הפוך הוא גם היה עושה את זה, אני בטוחה בכך!
הוצאתי את האקדח מהתא שבכיסא שליד הנהג, איך הוא הגיע לשם? זה חתיכת סיפור…

פלשבק

(תעבירו לתחילת השיר : 00:51)

"את מסוגלת ליאן" אמר לי אדיר, הידיד הכי טוב שלי. הבנאדם שהיה בשבילי משלירן מת, וסער מת עברה כבר חצי שנה מאז שהכל קרה.
ושכל המשפחה התפרקה… הוא בא ממשפחת פשע, וידע שאם אנחנו רוצים להמשיך להיות ביחד הוא חייב לאמן אותי, כי כל כך הרבה אנשים רוצים לפגוע בו ובאנשים שחשובים לו, ולפי מה שהוא אומר אני חשובה לו ואפילו מאוד.
"אני לא מסוגלת" אמרתי לו. מפחדת ללחוץ על ההדק, כדי לעבור את המבחן.
"ליאן, הוא ניסה להרוג אותך, ואת שני האחים הקטנים שלך, את חייבת לעשות את זה כדי לעבור את המבחן" לחש באוזני שהוא מחבק אותי מאחור.
באתי ללחוץ אבל אז, זה לא קרה. עצמתי את עיניי באנחה והורדתי את ראשי, והסתובבתי אליו, מסתכלת בעיניו.
"תקח את היד שלך ושים אותה על הלב שלי" אמרתי לו בלחישה. והוא עשה כך, בלי להגיד דבר.
"אתה מרגיש אותו?" שאלתי אותו, והוא הנהנן חלושות.
"אני יכולה לשמוע אותו גם כך. אני יכולה לשמוע אותו מבעד לחזה שלי" אמרתי לו בלחישה, הוא הרים את ראשו אליי, והסתכל בעיניי. הוא התקרב אליי לאט, ואז הניח את שפתיו על שפתיי. התנשקנו נשיקה עדינה, אך מלאת תשוקה ואהבה. הכררתי אותו חודשיים אחרי המוות של סער. ורגשותיי אליו בחיים לא היו מובנים. עכשיו הם כן… אני אוהבת אותו, עזבו אוהבת.. אני מאוהבת, ואני בטוחה בכך, ואני מקווה שזה הדדי…
התנתקנו לאט לאט מהנשיקה ממשיכים להסתכל בעיניו זה של זו.
"אני אוהב אותך" אמר לי בעיניי נוצצות.
"גמאני אוהבת אותך, אתה כל החיים שלי" אמרתי לו בחיוך קל, שגדל והפך לחיוך תחמני. הסתובבתי במהירות, ותוך שניות האדם שהייתי אמורה לראות בו, נפל על הרצפה, חסר רוח חיים.
סוף

אחרי חודש הוא נרצח, על ידי מתנקשים מהאויבים של משפחתו. מאז הפסקתי להראות רגשות לאנשים, במיוחד לבנים… הייתי הבנאדם הכי קר בארץ גם לאחיי הקטנים וגם להוריי, אף אחד לא הבין למה. כי אף אחד לא ידע שאדיר היה קיים… מאז הרובה הזה נמצא אצלי זה רובה הזהב שהיה שלו… ההורים שלו הביאו לי את זה.
הרמזור התחלף לירוק, והמשכתי לנסוע לכוון הסמטה.
כשהגעתי הרגשתי שהלב שלי כבר לא בתוך החזה שלי, אלא בתוך הרצפה מרוב הפחד.
נכנסתי לשמה, הסתכלתי לכל הכוונים ולא ראית אף אחד, פתאוטם תוך שנייה הרגשתי משהו דוקר נכנס לעורפי ונרדמתי תוך שניות אחדות…

התעוררתי בתוך חדר על מזרון, פתחתי את עיניי, והבחנתי שאני עם בגדיי התחתונים בלבד שלידי יושב קשור על כיסא, לירן…
"סוף כל סוף התעוררת, הבגדים שלך שם" אמר משפיל את מבטו עם מעט שמחה בעיניו. קמתי במהירות מהמזרון והלכתי לכוון בגדיי, לובשת אותם במהירות.
התקדמתי במהירות לכוונו של לירן מוציאה את האולר מכיסי משחררת אותו, האולר בלי קשר תמיד היה עליי. הוא קם באיטיות מין הכיסא משחרר את ידיו מהכאבים. ואז לאחר כרבע שעה. הוא הרים לאט לאט את ראשו, מסתכל עליי, ובפניו הפתעה ושמחה רבה.
"ליאן" לחש עם דמעות יורדות מעיניו, מתנפל עליי בחיבוק אוהב. ופשוט התפרקתי בתוך חיבוקו.
"אני פה, זה בסדר" אמר לי, מלטף אותי.