עישון אהבה ודברים אחרים-פרק 4

פתחתי את הטלפון והחבאתי אותו מאחורי הקלמר שלי. בהודעה היה כתוב,
"היי, היופי שלך הכריח אותי לכתוב לך, שתעשי לי סיור בבית הספר בהפסקה? ניפגש בקיוסק, החדש." איזה רומנטי! חשבתי לעצמי. בחיים לא שלחו לי הודעה כזאת, בחיים לא התחילו איתי. והנה, הבחור הכי חתיך שפגשתי בחיי מציע לי לצאת איתו, טוב, אם תקראו לסיור בבית הספר לצאת. כנראה שכמו שקרנתי מבפנים כך גם מבחוץ, כי כמה שניות אחרי שקראתי את ההודעה ליהי מרפקה אותי ושלחה לעברי מבט שואל. העברתי אליה את הטלפון מתחת לשולחן והיא קראה את ההודעה.

"או מיי גאד! שירלי! זה כל כך רומנטי!" היא לחשה לי ושתינו צחקנו. בהמשך השיעור התרגשתי במיוחד וכל הזמן הגנבתי מבטים לחדש, שמשום מה לא נראה נרגש כמוני, פתאום התחלתי לחשוב שאולי זה בכלל לא הוא, ומישהו סתם משתה בי. אולי זה לירון, שתמיד נטפל לילדים ועכשיו הוא נטפל אליי. איזו טיפשה אני! הגנבתי מבט אחרון אל החדש, רק ליתר ביטחון, ועדיין פניו לא הקרינו שום סימן של התרגשות. ולמרות כל זה, החלטתי כן ללכת לקיוסק , ואז היה צלצול.
***
"פעמיים ביום? זה אף פעם לא קורה לך." שלמה קרא לעברים כשישבתי באחד השולחנות בקיוסק. אני מחכה כבר עשר דקות בקיוסק ואף אחד לא בא. כנראה שצדקתי וסתם התלהבתי כמו ילדה בת שלוש.
"כן… אני במילא הולכת." עניתי לשלמה וקמתי ממקומי. אני כל כך מטומטמת.
"להתראות." הוא אמר והלכתי אל הפתח, כשפני מושפלות מטה מהבושה. המשכתי ללכת כשלפתע גופי התנגש במשהו, במישהו, ונפלתי לאחור, למזלי זוג ידיים תפסו אותי לפני שהגעתי לרצפה.
"ת…תודה." גמגמתי והתיישרתי במהירות. הרמתי את מבטי והתפלאתי לראות את החדש עומד מולי.
"החלטת לבוא." מלמלתי ומיהרתי לצאת. "חכי!" הוא תפס בידי וקירב אותי אליו.
"אני מצטער, המורה… אמא שלך." הוא עצר וגיחך, גלגלתי עיניים.
"סליחה." הוא מיהר לומר כשהבחין שאני לא מרוצה והמשיך בדבריו. "המורה רצתה לדבר איתי קצת, כי אני חדש והכל, למרות שניסיתי להתחמק." הוא אמר וגיחכתי.
"אז זה היית אתה." לחשתי והוא הנהן. "היופי שלך אמר לי." הוא לחש לאוזני והתקרבנו. היינו כל כך קרובים, יותר מדי קרובים. אבל לא התנגדתי, כי אהבתי את מה שהוא עושה. הוא עצם את עיניו והתקרב אליי, והפעם זה ה יה כבר מוגזם.
"מה אתה עושה?!" מיהרתי להסיט את פניי.
"אבל חשבתי…" הוא ניסה להתגונן אך קטעתי אותו. "חשבת שמה? אנחנו בקושי מכירים! היום ראיתי אותך פעם ראשונה! אני לא יודעת אפילו איך קוראים לך!" צעקתי. כמה תלמידים שהיו בקיוסק באותו הזמן הביטו בנו בתמיהה, אבל זה לא היה אכפת לי.
"קוראים לי נדב מארס" הוא החל להגיד "אני גר ברחוב הגפן, הטלפון שלי הוא אפס חמש שלוש שתיים תשע חמש ש…"
"די, זה לא מצחיק!" עצרתי בעדו כשהבנתי שהוא לא מבין מה המצב. "אנחנו לא מכירים, אתה חתיך, ברור, אבל הודעה רומנטית היא לא מה שתהפוך אותנו לזוג." אמרתי, למרות שרציתי, רציתי לנשק אותו ולאהוב אותו, אבל עד לפני רגע לא ידעתי מיהו בכלל! בסוף התקרבתי אליו ונתתי לו את הנשיקה של החיים, וטמנתי בידו פתק עם מספר הטלפון שלי, "אם תתאמץ." לחשתי לאוזנו, "תקבל הרבה כאלה." ויצאתי משם, מבולבלת לגמרי.