על סודות ואהבה – פרק 2 – אל תיגע ב…

"אוליביה!" נזפה בה בלה ונופפה באצבע המורה שלה. "דבר כזה עוד לא עשית!"
קלוב עמדה מאחורי בלה מזועזעת גם היא מחזיקה בידה את יומנה השחור. ידיה רעדו והיא היתה על סף בכי.
"אבל, בלה…" התחילה לדבר אוליביה כדי לנסת להסביר מה קרה אבל בלה קטעה אותה.
"שום תירוצים! את מקורקעת לחודש!"
"כאילו שזה לא קורה בערך… כל השנה!" מלמלה לעצמה אוליביה ושיחקה בקווצת שיער שחורה. עיניה השחורות של בלה ננעצו בעיניה הירוקות שלה.שיערה החום מאפיר של בלה היה אסוף לפקעת הדוקה, כרגיל.
"או לא! הפעם זה יהיה אחרת! את תלכי לבית הספר בליווי וכשתחזרי אני אנעל את חדרך, ואת תצאי רק כשאני אחליט!" זעפה בלה, "את המפתח בבקשה." קולה של בלה נרגע ואוליביה הושיטה לה את המפתח הזהוב באי רצון.
"עכשיו תתלבשי! בית ספרך מתחיל בעוד עשר דקות!" בלה וקלוב יצאו בסערה מחדרה ונקישת המנעול נשמעה מאחוריהם.
"תשע חמישים ותשע, תשע חמישים ושמונה…" החלה בלה לספור את עשר הדקות במהירות ואוליביה ניגשה אל ארונה הקטן והוציאה את בגדי בית הספר המשעממים שלה. לבנות, חולצת טריקו ירוקה כהה בחורף וחצאית כפלים שמגיעה עד הברך משובצת בצבעים שחור וירוק כהה, ובקיץ אותו דבר רק בירוק בהיר.
לבנים, חולצת טריקו כחולה תמיד, וג'ינס כחול. חוץ משיעורי ספורט, שם ילבשו טרנינג כחול. אוליביה לבשה את הבגדים המשעממים, סירקה את שיערה כמה שניות ודפקה בחוזקה על הדלת כשבלה הגיעה לשלושים ושתיים שניות.
המנעול נשמע והדלת נפתחה. אוליביה יצאה מהחדר תוך כדי שהיא נועלת את נעלי הבד השחורות שלה והלכה במסדרון במהירות, להוטה להגיע לבית הספר.
בית היתומים היה ענק, וכדי להגיע לאגף בית הספר היית צריך לצאת מהיציאה האחורית, לעבור את המדשאות, לחצות כמה כבישים ואתה שם. דרך ארוכה ולא נוחה, במיוחד בחורף כשהשלג בוחר לצוץ.
למרות שלא ראתה זאת, ידעה אוליביה שבלה נועצת עיניים בעורפה החיוור של בלה. היא השפילה מבט אל הרצפה מכוסת השטיחים וירדה בדרגות במהירות רבה ונתקלה בדרך בג'ול שנעצה בה מבט נוקב ואמרה ללא קול: 'הכי לא מה שעשית לקלוב!'
אוליביה ירדה יותר מהר במדרגות והתפרצה למטבח. היא ניגשה אל מתחת לכיור ואספה את שקיות האשפה השחורות הגדולות ויצאה מהיציאה האחורית המובילה אל פחי הזבל ואל התחנה הראשונה בדרך לבית הספר, המדשאות.
"משהו מצחיק אותך, לואיס?" שאלה אוליביה שאלה רטורית כשהבחינה בֵלגלוג על שפתיו. לואיס היה בחור נאה ושזוף, גבוה, שרירי, בעל שיער שחור ועיניים ירוקות. לפעמים, הרבה מהילדים החדשים שאלו אותו ואת אוליביה אם הם תאומים, התשובה שכל אחד מהם ענה היתה: "של המפלצת הזה/הזאת? ממש לא!"
"כמו שחשבתי!" אמרה ויצאה בסערה מהיציאה האחורית ובעקבותיה בלה, המנסה לעמוד בקצב ההלכיה המהיר של אוליביה, בעודה מסדרת את שמלתה החומה.
הדלת חרקה במעט כשפתחה אותה וריח צחנה עלה באפיהן. פחי זבל ירוקים גדולים ומלאים עמדו מולן ואוליביה זרקה את השקיות על הפחים ויצאה בסערה מדלת הסורגים החורקת גם היא.
"את שוב מאחרת! אני לא מתכוונת לתת לך פתק!" אמרה בלה.
'לא חשבתי שתתני לי!' חשבה לעצמה בזעף אוליביה והחלה לרוץ במעלה המדשאות.
'זאת תהיה דרך ארוכה!'

כיתתה של אוליביה היתה כיתה גדולה ורחבת ידיים, בעלת שולחנות עץ ליחיד, רצפת פרקט כהה, חלונות זכוכית גדולים ווילונות כהים. לוח ירוק ולצדו שלושה גירים לבנים ומחק, דלפק עץ מהגוני של המורה ועליו קלסרים עבים, דפים ומסמכים וכמה ספרי לימוד.
לצד השוחנות ישבו תלמידים בני שש עשרה עד שבע עשרה, נערים ונערות, עם מחברות והספר "אל תיגע בזמיר".
אוליביה התפרצה לשיעור. שיערה ספוג מים מגשם הזלעפות שבחוץ, מתנשפת כולה מריצה. בלה עמדה מאחוריה, גם היא ספוגה מים ומתנשמת.
"אני לא מביאה לה פתק! תרתקי אותה!" אמרה בלה ויצאה בסערה מבניין בית הספר. כיתתה של אוליביה הביטה בה, חלקם מצחקקים, חלקם המומים.
"אוליביה," אמרה גב' ספירטון, "לכי למלתחות, ותחזרי נקייה לכיתה, עם ספרי הלימוד!" ידה הארוכה והחיוורת של גב' ספירטון אחזה בספר אל תיגע בזמיר. ליליאן ספירטון היתה אישה מבוגרת, בשנות החמישים לחייה, גבוהה, רזה, בעלת עור חיוור וגפיים ארוכים, שיער מאפיר ומשקפיים דקות שחורות המונחות על קצה אפה.
"אוקיי." אמרה אוליביה וסגרה את דלת הכיתה החומה. צעדיה הדהדו על רצפת השיש הלבנה והיא חלפה על ספסלי עץ נמוכים, לוקרים כחולים ודלתות כיתה.
היא הוציאה מכיס חציאתה פתק צהבהב שנפל לידיה מיומנה של קלוב. הפתק קצת התרטב אבל היה אפשר לקרוא אותו.
"אוליביה היקרה…" החלה לקרוא אוליביה.
"אוליביה?" היא סקרה את הפתק הצהבהב עד שנתקלה בנער גבוה וחסון.
"היי! אל תיגע ב…" אמרה אוליביה לנער שחטף את פיתקה של קלוב מידיה. הנער קטע את דבריה של אוליביה, ואמר.
"בזמיר? מכיר את הספר הזה! תודה על הפתק!"