על קשתות ושמלות נשף פרק עשרים וארבע- ההתחלה של הסוף

וויליאם ירד מקן העורב בשלב מוקדם מאוד, ועבר לתפעול התותחים.
הוא התרוצץ בין שנים-עשר תותחי הספינה, צועק על אנשי הצוות שטענו אותם, אנה הפעילה תותח אחד, להתחשב ביכולת הכיוון המרשימה שהיא גילתה ברובה. וויליאם צעק עליה יותר מאשר על כולם. כשהוא ירד לבטן הספינה להביא עוד כדורי תותח, היא רצה אחריו.
"מה את עושה כאן?" הוא שאל. "אינני זקוק לך למטה, עלי לסיפון ו-"
דבריו נקטעו שהיא נישקה אותו נשיקה ארוכה. הוא נרטע מעט.
הדבר האחרון שוויליאם חשב עליו בעת שכזאת היה נשיקות, ועדיין, כנגד רצונו, הזוהר שלו חזר.
הוא קרא לזה זוהר, כי כך זה הרגיש. כמו גוש קטן ומקפץ בתוך חזהו, שמאבד את עשתונותיו כל פעם שהוא התקרב לאנה, והתרחב עד כדי כאב כל פעם שהוא נישק אותה.
וויליאם מעולם לא נרטע מכאב, אבל הכאב הזה היה שונה.
"לא עכשיו." הוא סינן, והיא התרחקה ממנו. עיני האזמרגד שלה מביטות בו כפי שכלבלב מביט בבעלים האוהובים שבדיוק בעטו בו.
ואז אנה עשתה דבר שהיא לא עשתה מעולם: היא פרשה את זרועותיה לכיוונו, הוא מצא עצמו מתכווץ ונרטע, אך האצילה-לשעבר לא הכתה אותו, כפי שעשה כל אדם שפרש את זרועותיו לכיוונו בעבר, אלא פשוט כרכה אותן סביבו. ראשה נשען על חזהו, ועיניה נעצמו.
הקשת נשאר נוקשה בעמידתו עד שהיא הרפתה ממנו, והמשיכה בדרכם על בטן הספינה.
וויליאם נשאר במקומו לכמה שניות, עומד כשידיו צמודות לגופו ועיניו מתרוצצות סביב בבלבול.
"חשבתי שאתה ממהר." קראה אנה לעברו, הוא טלטל את ראשו ומיהר בעקבותיה.
"אל תעשי זאת שוב." הוא סינן, היא הביטה בו.
"לחבק אותך?"
"להפתיע אותי בצורה שכזאת, עם…"
"חיבוק?"
"עמדתי להגיד 'מגע רכושני ללא התראה'." ווליאם השיב. היא חייכה. "אם כך, אני עומדת לאחוז בידך, האם אתה מוכן לכך?"
הוא גלגל את עיניו, מסתיר גיחוך, והיא שילבה את אצבעותיה באצבעותיו.
כשהם הגיעו לבטן הספינה, וויליאם הרים חבית של כדורי תותח, והורה לאנה לגלגל אחת נוספת. כבר לאחר כמה צעדים המשקל גרם לשריריו לרעוד, הוא נזף בעצמו במוחו. אך לבסוף הוא היה מוכרח להניח את החבית ולגלגל אותה כמו אנה. כשהוא הבין שהוא נושא את אותו משקל כמותה: הוא הלך להביא חבית נוספת, דבר שהפך כל אחד מצעדיו למאבק ארוך.
וויליאם אומנם לא הבחין בכך, אך אנה צעדה לאט ופלטה קולות מאמץ מוגזמים בכוונה. תוך כדי הגנבת חיוכים ממזריים מידי פעם.
כשהם הגיעו לסיפון לבסוף, הם מצאו שלושה כדורי תותח בתוך שקעים שבורים בעץ הכהה, כמו קליעים במגן. טיפות הגשם היו גדולות, כבדות, וחדות כתער. וויליאם הרגיש אותן על עורו כמו רסיסי זכוכית הנופלים משמיים. במבט ראשון, הוא לא היה מסוגל לראות מבעד לגשם האפור, הערפל, ושיערו השחור והרטוב שהצליף בפניו. אך הוא צמצם את עיניו, ממש באותה צורה בה עשה לפני כל יריית חץ, והכל התבהר. הוא זיהה את המפרשים האדומים של ספינות צי המלכה, את הדגלים שלהן.
"וויליאם…" אנה לחשה בקול רועד, ותפסה בזרועו כמו אדם טובע הנאחז בגלגל הצלה. "אנחנו הולכים למות?"
וויליאם הביט בה, "אני בהחלט הולך להיהרג." הוא אמר בפשטות. "אבל למרות משחקי הפיראטים שלך, את עדיין אצילה. אנה. את תבכי כאילו מעולם לא עברת חוויה מטלטלת שכזו, ואת תחבקי את מי שיבוא להציל אותך כאילו מעולם לא שמחת יותר לראות מישהו. הם לעולם לא יטביעו את הספינה הזאת כשאת עליה."
אנה הסתכלה עליו, עיניה הירוקות אומללות יותר מכל עיניים אחרות שוויליאם אי פעם ראה.
"איך אתה משלים עם המוות ככה? אנחנו יכולים לעשות משהו, אנחנו יכולים לברוח או-"
"לא," וויליאם אמר. "יש כאן שמונה ספינות, אנה. שמונה ספינות מול אחת עם תורן שבור."
שפתה של אנה החלה לרעוד. "אבל- אבל זה לא הוגן!"
וויליאם הניח את שתי ידיו על כתפיה. "אנחנו שודדי-ים אנה, שום דבר לא הוגן. את חושבת שאני מעולם לא נלחמתי בקרב שכזה? עם יחסי כוחות חסרי סיכוי? כמובן שכן, אך אז הייתי בצד השני של המצב. אל תשכחי איך הגעת לפה, אנה. אנחנו לא התחשבו בטובתך אז. כל מה שקורה כאן, כל המצב הזה," הוא החווה עליה בידיו. "הוא לא מה שהיה אמור לקרות. זה היה חלום מתוק עבורך, הפסקה מחייך המתישים, אבל זה נגמר עכשיו."
אנה נדה בראשה לשלילה. "זאת לא הייתה הפסקה מחיי, אלו היו חיי! אתה לא מבין? זה השיא של חיי, לא צפוי לי משהו מרגש יותר מזה, לעולם. במשך שארית ימי אני לא אחשוב על דבר מלבד הזמן הזה, אני לא אוהב אף אחד מלבדך."
"אולי זה נכון. אך אני חושש שאין דבר שנוכל לעשות לגבי זה."
אנה נדה בראשה במרץ. "אתה לא הולך למות וויליאם, אני לא אתן לך. הבטחת לי, אתה זוכר? אסור לך למות עכשיו!"
"הו, אני עומד למות, אנה." הוא אמר. "אך אני מתכוון להילחם עד הרגע האחרון."
ולפני שהיא תספיק להגיד אפילו מילה נוספת אחת: הוא פנה אל המלחים, אל התותחים, אל מה שהוא עושה טוב יותר מכל אדם אחר בעולם הזה.
הוא עבר בין תותחי הספינה, מכוון, צועק, טוען, וצוחק בקול שהיה רוח החופש בכבודה ובעצמה. הוא ירה חצים בוערים אל ספינות שאף אחד אחר לא היה מסוגל לראות, עד שהוא הצית את המפרשים שלהם, כמובן. האש שלו ניצחה את הגשם השוטף, העור החם שלו ניצח את הקור המקפיא, הלב הבוער שנמצא בצד הלא-נכון של חזהו נשאר רותח ומבעבע כתמיד.
הוא הוציא את האשפה המיוחדת שלו, שלושה תריסרים של חצים מלאי אבק שריפה מספרד. הפעם, הוא ירה את כולם. אל הסיפון של אחת הספינות, ועל התורן של אחרת.
וברגע אחד, הוא עמד שם וכיוון, צידה של ספינת המלחמה הגדולה מבין השש נראה היישר מולו, הוא ראה את התותח העצום בגודלו שאף אחד אחר לא הצליח לראות, ומהסיפון האחורי, הוא פתח בריצה, מזנק מעל המעקה, ונופל שני מטרים לרצפת העץ הקשה. גל מחשמל של כאב נשלך במעלה רגלו, הוא הוא קם מיד והמשיך, מדלג מעל חביות של אבק שריפה ומנווט בין מלחים צורחים. בדיוק בנטיב המתוכנן, עמדו שני מלחים האוחזים בינהם חבית גדולה של כדורי תותח, וויליאם צלל לרצפה התגלגל מתחתיהם. כאב בראש, בעורף, באמצע הגב ואז בעצם הזנב. הוא רץ במעלה המדרגות הרטובות, אל הסיפון העליון, והלאה. רגלו הימנית דרכה על ראש השועל שקישט את החרתום, והוא דרך את הקשת וכיוון הישר אל תוך לוע התותח.
ובאותו רגע בדיוק, נשמע פיצוץ גדול, וכדור תותח במשקל של חמש-מאות קילוגרמים שוגר לכיוונו. כדור הברזל העצום היה כה קרוב להסית את החץ ממסלולו, וברגע האחרון, וויליאם ראה את החץ עובר מעל הכדור, וממשיך בדרכו.
שני קולות הנפץ האדירים התחברו לרעש מחריש אוזניים. וויליאם חש בקרקע נשמטת תחת רגליו, ובנפילה. ואז במים הפוגעים בגבו כמו בטון מזוין, ואחר כך: הוא חש רק במליארד המחטים שדוקרות את גופו, בעיניו המאיימות לקפוץ מחוריהן, בגופו המתעוות ללא שליטה. ראותיו נמחצו כמו הקור רומס אותן במגפו, עד שהכאב היה בלתי נסבל, והוא שאף את כל האויר שהצליח למצוא. רק שאלו היו מים. הוא ניסה לנשום, הוא ניסה כל כך חזק, אך לא משנה מה הוא עשה החזה שלו רק כאב יותר ויותר, עד שזה היה בלתי נסבל, והוא איבד את הכרתו.

הנער השועט הכשיל כמה וכמה ממלחי הספינה, הם נפלו כמו חיילי דומינו שבינהם מתרוצץ עכבר מבוהל. אותו איש ספציפי נפל כשפניו כלפי מטה, אפו פגע ברצפת העץ הקשה, והוא צעק בכאב, אך התיישב מיד. כשהוא שלח יד לאפו, היא חזרה מוכתמת בדם.
הוא נעמד בזעם ופתח בריצה לכיוון הכללי אליו התקדם הנער הטיפש, בכוונה להכותו כהוגן.
אך בדיוק כשהוא טיפס במדרגות, נשמע פיצוץ שהכאיב לאוזניו, והספינה הטלטלה תחת רגליו. הוא נפל שוב, סנטרו נחבט במדרגת העץ, וצווארו קיבל מכה חדה וישירה. הוא נאבק לנשום לכמה שניות, ואז התייצב ודידה אל הסיפון העליון.
כל חזית הספינה הייתה מרוסקת, שועל העץ האדום צף על המים הסוערים והאפלים. אחריו הגיעו עוד אנשים, בינהם הקפטן שלו.
"אתה!" צעק הגבר הענק, והצביע עליו באצבע עבה. "הנער! הוא רץ לכאן! אני ראיתי אותו! היכן הוא?!"
המלח משך בכתפיו בבהלה. "לא חזיתי בכל המרועות, קפטן."
"אך הוא היה כאן! נכון?! הממזר הטיפש רץ לכאן!"
המלח הנהן בעצבנות, והקפטן דחף את כל אנשיו אחורה, מפלס את דרכו לקצה רצפת העץ השבורה. הוא הביט לים בעיניים קרועות לרווחה.
"הוא בוודאי נפל למים!" הקפטן צעק, ופנה לאנשיו. "למה אתם מחכים?! חבורת גלמים כסילים! הביאו לי חבל! לפני שהטיפש יטבע למוות!!!"
הם רצו, כל אחד לכיוון אחר, ולאחר שניות ספורות אחד מהם חזר כשחבל מפרשים עבה בידיו.
"משכו אותי למעלה כשאגיד לכם!" הקפטן תפס בקצה אחד של החבל, וזרק להם את השני. לפני שמישהו הספיק לומר מילה: הוא קפץ.
תחילה הוא לא ראה דבר במים האפלים, הקור הכאיב לו, הוא ידע שיש לו שניות אחדות לפני שיאלץ לעלות חזרה. לכן מילא הענק את ראותיו עצומות המימדים באוויר, וצלל. עיניו צרבו, אך הוא לא עצם אותן עד שהבחין בגוש כהה בעל ארבע כפיים. הוא ניסה לאחוז בחולצתו של הנער, אך זו החליקה מחוץ לטווח אצבותיו.
ראותיו החלו לצרוב.
הוא צלל עמוק יותר, וכרך את ידו סביב בית החזה של הקשת. ידו אחזה היטב בחבל המתוח בצורה שבישרה למלחיו למשוך אותו למעלה, וכך הם עשו. כל הגברים הכי טובים שלו משכו אותו ואת הנער באוויר. זאק אחז בוויליאם בשתי ידיו וסירב לעזוב. רגליו דחפו כל פעם שנגעו במאחז, ולאחר רגעים ספורים הם היו על הסיפון. מיד חמישה מלחים התנפלו עליו בניסיון לעזור, אך הוא רק צרח עליהם בכל גרונו שהילד בלע ושאף המון מים.
אחד ממלחיו ניגש אל וויליאם בחוסר חשק, והחל ללחוץ על בטנו לחיצות קבועות. הוא הצמיד את אוזנו לצדו השמאלי של החזה של וויליאם, ונד בראשו לשלילה.
"תבדוק… בצד… השני…" זאק התנשף. "בצד ימין!!!"
המלח המבועת הצמיד את אוזנו לצד ההפוך, ואמר: "הדופק חלוש."
זאק תלש את זרועותיו וכתפיו מאחיזתיהם של אנשיו וזחל על ברכיו את המטר היחיד שהפריד בינו לבין וויליאם, והניח את שתי ידיו על חלקה העליון של בטנו, ואז הוא לחץ בכל כוחו הכביר. וויליאם התקפל והתגלגל על צידו, ואז הקיא מים ללא סוף, משתעל ומתנשף. הוא גמע את האוויר, האוויר האמיתי והטוב, ואז הקיא את נשמתו שוב, מעבר לשפת הספינה.
וכשזאק ווויליאם הרימו את מבטם יחדיו, הם ראו את כדור האש שפעם היה הספינה הכי גדולה של צי המלכה. הגשם דקר את עורם, והרוח הצליפה בפניהם, אך כל המלחים, ללא יוצא מן הכלל, היו מרותקים לתמונה יוצאת הדופן הזאת. האש העצומה התפרשה על המים, מאירה ומצלילה הכל באורות משונים. הגשם ירד באלכסון, ומאות אלפי כוכבים נתלו בשמיים, בינהם ירח עגול וזורח אחד, כמו אב מסור המשגיח על ילדיו הרבים, הוא האיר עליהם אור צהבהב ורך.
"הם כאן!!!" צווח קול שהעיר את כולם מחלומותיהם, אל מציאות מבעיתה של חיילי צי המלכה שנוהרים לסיפון. זאק לא היה מסוגל לקום, ובטח שלא להילחם. הוא ווויליאם התבוססו בשלוליות המים מביטים מין הצד על הקרב. וויליאם ניסה לקום אך קרס מיד על בטנו, ושום הוא נשאר. זאק ישב ברגליים שלובות בעוד שהם באו לאזוק אותו. הם הרימו אותו בכוח, והוא צעד.
לעומתו, רגליו של וויליאם נגררו מאחוריו בעוד שגופו הרופס הטלטל בנשימה והקאה לסירוגין.
הם הובילו אותם לסיפון של ספינת הצי, בקושי עשרה מחמישים מלחיו שרדו.
לפתע הוא עמד על הסיפון, וראה את הספינה האהובה שלו טובעת לאיטה בעודם מתרחקים. כשהוא הסית את מבטו, הוא ראה את וויליאם אוחז במעקה הספינה ונאבק לעמוד, אך רגליו קרסו תחתיו כל פעם מחדש.
וכשהוא הרים את מבטו מעט יותר, בכאב נוראי, הקפטן ראה את האצילה יושבת על כיסא עץ הרחק מהפיראטים, על הסיפון העליון. גם היא בדיוק הרימה את מבטה מהנער האומלל, ומבטיהם של השניים הצתלבו.
באותו רגע, נחתם הסכם ללא מילים. במבטיהם הם הבטיחו לדאוג לאדם היחיד שנותן סיבה לחייהם. האצילה הדקיקה וזהובת השיער, והקפטן העצום ועבה הזרועות. שניהם ידעו שיש להם רק עוד דבר חשוב אחד לעשות בחייהם, יעוד אחד וסופי לפני שיפנו למותם. בין אם הוא מוחשי ובין אם הוא רק סמלי.
הם החליטו להציל את וויליאם.