על קשתות ושמלות נשף פרק עשרים ושלוש

"אתה זוכר את הפעם הראשונה שטעמת וויסקי?"
וויליאם עצם את עיניו לרגע, ונשם שלוש נשימות ארוכות. בעיקר כי הוא חשש שאם לא יעשה זאת הוא יתחיל לצרוח.
"שנאת את זה," זאק אמר במין הומור נוגה. "נתתי לך את הכוס, הרחת את המשקה, ועיקמת את אפך. לא הסכמת לטעום אפילו בהתחלה… אתה זוכר מה אמרתי?"
"אינך יכול להיות שודד ים בלי לשתות רום." וויליאם לחש.
"אז שתית, כדי להוכיח לי, והשתכרת כהוגן." הוא צחק. "שתית שלוש כוסות בלגימה יחידה לפני שהספקתי להגיד לך להתחיל לאט."
וויליאם חיבק את ברכיו: "אני לא זוכר דבר אחרי הנקודה הזאת."
"זה היה אחד הדברים המשעשעים ביותר שהיה לי העונג לחזות בהם, הלכת מסביב עם הקשת שהייתה בערך בגובה שלך ומלמלת דברים מוזרים במידה שלא תיאמן. אתגרת אותי לקרב לפחות שמונה פעמים, מה לא הייתי נותן בשביל לראות זאת שוב." זאק צחק בקול.
"למחרת עברתי גיהנום, אתה יודע." וויליאם אמר במורת רוח.
"אכן, החמרמורת הראשונה… הרוב לא חווים אותה בגיל אחת-עשרה אומנם, אך החוויה פחות או יותר זהה." זאק הרהר.
"התחבאתי מתחת לשמיכה והתחננתי לשקט." וויליאם נזכר בצרידות. "אך אתה דאגת לצעוק די והותר, בלי סיבה מיוחדת, רק בגלל שידעת שאני סובל."
זאק צחק עוד, בוויליאם התעורר החשק הפתאומי להכות אותו בחפץ כבד כלשהו, אך הוא היה עייף מכדי לעשות זאת.
"החלק המשעשע ביותר בעיניין היה כאשר ניסית לחזור לחדרך." זאק אמר. "המסדרונות האלו לא הקלו עליך, ממזר שיכור שכמותך."
וויליאם התכוון לאמור דבר-מה חזרה, אך אפילו נשימה נראתה לו כמו משימה קשה עד בלתי אפשרית, דיבור היה בזבוז בלתי-יתואר של האנרגיה המועטה הנותרה לו, כל מילה הייתה מאמץ אדיר. עצם המלאכה של החזקת עיניו פקוחות הייתה קשה מנשוא, והיא הייתה עוד כלום לעומת הקרב המתיש על כל נשימה. הוא רצה להירדם, הוא רצה את זה יותר מכל דבר בעולם. אך הוא ידע: שלו ירדם הוא יגיע למימד גרוע בהרבה, הוא לא היה מסוגל לעמוד במחשבה של להימסר לטיפולם של החרקים, של ההזיות המחרידות. הוא היה מוכרח להישאר ער, ולהחניק את הגוש בגרון שלו שמתחנן לפרוץ החוצה ביפחה קורעת של תחנונים, רק ללכת לישון.
וויליאם שמע רחש, רשרוש שאין לטעות בו. באיטיות הוא הביט אל פינת החדר.
היה שם חרק שחור ומבריק אחד.
"לא!" וויליאם צרח. "לא! אני לא נרדמתי! הם לא יכולים לחזור! אני לא נרדמתי!!!"
זאק הביט במסביב בבלבול, והבחין בחרק הקטן.
"אל תלך לשם!!! אל תתקרב לזה!!!" וויליאם התחנן, אך זאק כבר קם מכיסאו.
"הם יתפסו גם אותך!!! בבקשה!!! אל תעשה את זה!!!"
זאק מחץ את החרק בנעלו.
"זהו," הוא אמר וחזר לכיסא. "זה מת. אלוהים, אתה גרוע מהאצילה הטיפשה שלך! לפחות היא מנסה להחביא את היותה נסיכה פחדנית! הייתי מכה אותך כרגע, אך אין לי חשק להתמודד עם הבכיינות הפתאומית שאתה מפגין בכזה כישרון."
וויליאם הביט במה שנשאר מאותה חיפושית שחורה, לא מאמין למראה עיניו.
איך?… איך זה אפשרי? כיצד זאק יכול היה פשוט למחוץ את הזוועה?
"הכל בסדר, עכברוש אוויל שכמותך." הקפטן הבטיח. "זה מת לגמרי." ואז זאקרי אדמס נשען קדימה, עד שוויליאם יכול היה לראות את השתקפותו האומללה בעיניו הירוקות של זאק. "אני יודע למה אתה ככה, ואני יודע מה החרקים עשו לך. גם אני עברתי את זה, וויליאם. זה נגמר, אין יותר, כל החרקים מתים."
זה היה הקש ששבר את גב הגמל, ווילאם קבר את ראשו בברכיו בבכי מטלטל וקורע לבבות, מחבק את ברכיו ולא נותן לקפטן לראות את פניו.
"אני רק רוצה לישון!" הוא התייפח. "אני לא עומד בזה יותר!"
"בבקשה! אתה חייב לעזור לי! תהרוג את החרקים! אני כל כך עייף…"
"אני מבטיח, תלך לישון." זאק אמר. וויליאם המשיך לבכות במשך עשר דקות נוספות לכל הפחות, ובכל הזמן הזה זאק לא ראה את הדמעות אפילו פעם אחת. לבסוף הסגן לא נרגע, רק נרדם, והמשיך לבכות גם בשנתו.

הם רצו בשדה ירוק, שמלתה של אנה הייתה לבנה ואוורירית, כמו ללבוש ענן. רגליה הוכתמו מהריצה בדשא. גם הוא לבש בגדים לבנים ואווריריים, שערו הזדקר לכל כיוון, והוא כבר ויתר על הנסיון להחזיק אותו במקומו.
הם שיחקו תופסת, אנה ברחה ממנו על רגליה הקלילות בצחוק רם, והוא כשל אחריה: מועד על צמחים שנכרכים סביב רגליו היחפות. עד שהוא הצליח לתפוס את אנה בשתי ירכיה ולהניף אותה בסיבוב. היא צרחה וצחקה בו זמנית, מנסה להשתחרר מידיו ולהמשיך לרוץ. אך במהרה הוא נפל על הדשא בצחוק גדול, והיא נפלה עליו. הוא נישק את שפתיה מאה נשיקות קטנות, והיא הייתה אסירת תודה על כל אחת מהן.
לפתע האחו התכסה צל, אנה הביטה לשמיים והופתעה לגלות אותם שחורים. וויליאם צרח וקם, פותח בריצה נואשת לכיוון ההפוך. האחו החל להיבלע בגל שחור ומזמזם, ואנה פרצה גם היא בריצה. מדביקה את וויליאם המועד ללא הפסקה, כשהיא הביטה מטה היא ראתה את כפות רגליו מכוסות דם.
הזמזמום של הגל השחור נשמע קרוב יותר, אנה הבינה שאלו חרקים. היא צרחה.
וויליאם כשל פעם נוספת, רק שהפעם הוא לא קם. היא הביטה אליו, והוא אליה, עיניו הכהות היו אפלות ומעורפלות והוא שלח אליה יד בבעתה, אנה הביטה בו בשניות האחרונות לפני שהגל בלע אותו, היא פתחה בריצה, והפעם הוכשלה בידי ענפים שהופיעו משום מקום, ברכיה התכסו בשריטות מדממות, ורגליה איימו לקרוס תחתה. עד שכף רגלה פגעה בגזע עץ קשה במכה שהיא הייתה בטוחה ששברה כמה מאצבעות רגליה, והיא נפלה בכבדות, סנטרה בפגכ באבנים חדות וברכיה כאבו בכאב חד ועמוק. היא הביטה אחורה בעיניים רטובות מדמעות,
והיא לא הספיקה אפילו לצרוח לפני שהגל בלע אותה.

אנה הזדקפה במיטתה, כשטעם הצרחה עדיין עמד בפיה. היא נגעה בפניה, בעורה הרך והחם, וגילתה שהוא רטוב. היא החליטה שזו זיעה. היא לא בכתה, היא לא יכולה לבכות.
מסביבה התא נראה כמו תמיד, מיטה אחת, שולחן אחד וכיסא אחד. הרצפה הייתה נקייה והשולחן היה מסודר, כמו תמיד.
לרגע היא תהתה מה יקרה עכשיו, הרי לא יכול להיות שוויליאם יבוא כרגיל אחרי אותו לילה. בנוסף, ההרגשה המעופשת שתקפה את עצמותיה הבטיחה לה שהיא ישנה זמן רב.
לכן, אנה החליטה ללכת לחפש את וויליאם, כדי לצעוק עליו. ואולי לנשק אותו, במידה ויתנצל. היא קמה מהמיטה, סירקה את שערה באצבעותיה, וניסתה לפתוח את דלת התא. אך זו הייתה נעולה. היא ניסתה בשנית, והיא עדיין הייתה נעולה. בטוחה לחלטין שנפלה טעות, והמנעול אינו במיטבו הבוקר, היא ניסתה בפעם השלישית והאחרונה. אך הפלא הפלא- הדלת עדיין הייתה מאוד, מאוד נעולה.
"בסדר," היא אמרה לעצמה בקול. "אני אפרוץ את המנעול."
היא שלפה את סיכת השיער מצמתה הבהירה, והחלה באותן סדרת פעולות שוויליאם לימד אותה, אך הניסיון נכשל. היא נשמה עמוקות, וניסתה שוב, הפעם בנחישות רבה יותר. נשמעו מספר תיתוקים מבשרי-טובות, אך ככל הנראה הסיכה הזאת הייתה קצרה מידי. היא נאנחה, וקמה. מחפשת אחר סיכה נוספת. למרבה המזל, כשהיא הגיעה את הספינה שערה הוחזק בעשרות סיכות, כך שהיא הייתה בטוחה שיש עוד לפחות אחת איפשהו בתאה. היא חיפשה על השולחן, מתחת למיטה, על הכרית, ובכל מקום שהיא הייתה מסוגלת להעלות על דעתה. עד שהיא נזכרה שוויליאם דג את הסיכות משערה פעם אחת, כשישבו זה לצד זה, והיא זכרה בבירור שבדיוק בשביל מקרה כזה הוא שם סיכה על…
צווארון שמלתה.
היא גיששה אחר הסיכה, ואכן: קצות אצבעותיה נגעו במשהו מתכתי וקר. מתרגשת נלהבת וגאה בעצמה היא חזרה אל המנעול, ובנחישות רבה אך באיטיות חסרת ניסיון, היא פרצה אותה.
הם לא השקיעו במנעול כבד, היא חשבה לעצמה. מעניין מה וויליאם היה אומר על כך.
היא מצאה דרכה אל הסיפון הראשי על פי מיטב זיכרונה, בראשה רצה הפנטזיה על תגובתו העתידת של וויליאם למעשיה הנועזים כשפתחה את הדלת.
הדבר הראשון שהיא הבחינה בו היה החושך, ואז היא ראתה את המלחים שרצו הלוך ושוב נמרצות, מושכים בחבלים ומגלגלים חביות, זאקרי אדמס עמד על מוט המפרש התחתון ופקד פקודות שהיא לא הבינה אך רצתה ללמוד.
מולה בדיוק, היא ראתה נער פרוע-שיער מעביר את מבטו הטרוף מזאקרי אדמס אליה ובחזרה בקדחתנות, עיניו פרועות כעיני עיני חיית טרף, חיה המוחזקת בכלוב ומטיחה את עצמה על הקירות שוב ושוב, בחיפוש אחר מוצא שאינו שם.
הקפטן הבחין בשניים, נאנח אנחה שאנה שמעה עד למקומה המרוחק, ומשך את עצמו בקלילות אחרי חבל עבה אל התורן הראשי, ומשם הוא החליק עד הסיפון. בצעדים גדולים וכבדים הוא הלך אל וויליאם, תפס באוזנו, וגרר אותו אל אנה. המראה היה יכול להיות משעשע אילולא היה כה מבעית.
הענק התקרב אליה, עדיין אוחז בנער הבועט והצורח, ותפס במפרק ידה. גורר את שניהם אל אותו מסדרון ממנו אנה הגיעה.
"שניכם," הוא אמר. "לכו לבטן הספינה, ואל תצאו."
"אתה לא יכול להתייחס אלי כמו פעוט רק כשמתחשק לך! ואתה בהחלט לא יכול לגרור אותי מאוזני כש-"
"שקט!" זאק ציווה. "שניכם, זוג ילדים טיפשים, ישנתם כל היום! לא הייתם אמורים לצאת מחדריכם כלל! לכן נעלתי את הדלתות! אולי קשה לכם להאמין בכך, מאחר ששניכם בטוחים בעצמכם כמעט כמו שאתם טיפשים, אבל אתם בסכנה אמיתית שאינכם יכולים להתמודד איתה! אם אחד מכם ימות אני אהיה בצרות צרורות! לכן שניכם! לכו להתחבא! מיד!"
אנה כמעט רצתה לעשות כדבריו, אבל ההתנגדות הנועזת של וויליאם שכנעה אותה להתווכח.
"תעשה לי טובה! שוטה זקן! להתחבא בבטן הספינה לא יעזור בדבר! למעשה- הסבירות שנטבע גובהת ככל שאנחנו יורדים!"
זאק תפס בחולצתו הלבנה של וויליאם והטיח אותו בקיר העץ, החצים קרקשו באשפתם. "אני מעדיף שתטבע בספינה שלך, בים שלך, בתנאים שלך, על פני שתילקח בשבי ותוצע להורג בפומבי יחד איתי! אחרי סבב התעללות ועינויים שיהיה כה אכזרי עד שאתה תודה בלב שלם למוציא להורוג שיכרות את ראשך! במידה ותזכה למוות כה מהיר! אולי יצליפו בך למוות! לי אין שום דרך לדעת! בפעם הראשונה מזה עשר שנים אומללות: לא יהיה מי שיקח לך את הבקבוק מהיד! אתה תמות! באופן מחריד וכואב במידה בלתי ניתנת לתיאור במילים! האם אתה מבין זאת?!"
לשבריר שנייה וויליאם שתק, עיניו הראו את הפחד הנורא והמשתק שהוא חש, שהיא חשה, ואז: הוא החל לבעוט בזאק ולצעוק חזרה.
"למה אתה כה בטוח שנפסיד?! ממזר זקן! נוכל להילחם! תן לי להילחם!"
זאק הרפה מחולצתו, ווויליאם צנח לאדמה.
"פרחח עלוב שכמותך, יש לי דברים חשובים בהרבה לעשות מאשר להתווכח איתך. תילחם אם אתה רוצה, אבל אני לא אתן לך ליפול בשבי. אל תצפה לחזות בהפסד שלנו, חתיכת עכברוש חלוש, אני איפטר ממך לפני כן."
זאקרי אדמס הסתובב.
"תחזיר את האצילה לתאה, ותלך לירות כמו אחוז דיבוק."
"לא." אנה אמרה, ומיד התחרטה. אך זה היה מאוחר מידי, הקפטן הסתובב במלוא הדרו מחדיר האימה. "מה אמרת?"
"אמרתי לא." אנה דמיינה את זאק כרזה וחלש ונמוך בשלושים סנטימטרים מגובהו האמיתי. "אני יכולה להילחם, ואינני האצילה החלושה שאתה חושב שאני."
זאק התכופף אליה, עד שעיניו הקטנות והאכזריות היו במרחק של סנטימטרים ספורים מעיניה שלה, היא רצתה להתכווץ ולהתרחק ולהתנצל, אך בראשה התנגנו מילותיו היפות של וויליאם, על אומץ לב ונחישות. והיא לא זזה. להפך: היא הביטה ישר אל תוך עיניו, במבט שהיה, כך היא קיוותה, מפחיד לפחות כמו מבטו שלו, ואז זאק צחק ותפך על גבה בעוצמה שהתיקה ממנה את נשימתה.
"את יותר נועזת מהסגן הטיפש שלי!" הוא צחק בקול אדיר, ואז פנה אל וויליאם. "תראה לה איך לירות, כלב פחדן. הנערה תהיה יותר טובה ממך יום אחד."
הוא חבק את כתפיה הדקות של אנה ביד אחת, וחיוך מעט שמח מעט נבוך עלה על פניה. וויליאם תפס בידה ומשך אותה מהחיבוק המוחץ בכוח רב מכדי שיתכוון לטוב. הנער הוביל אותה החוצה, ובצעדים רוקעים וזועמים הוא תפס רובה ותלה אותו על גבה באלכסון.
"לקן העורב." אמר בטון שהבטיח לה שהוא כועס עליה באופן מודע לחלוטין. היא עקבה אחריו אל התורן, וטיפסה אחריו בקושי רב. ידיה צרבו ממאמץ, בעוד שוויליאם דילג בין בליטות, חבלים, ומוטות כאילו היו אלו שלבי סולם, היא ניסתה לחזור אחרי זינוק נועז שהוא ביצע, וכמעט נפלה עשרה מטרים למותה. הרובה קרקש על גבה לשבריר שנייה מבעיטה. אך וויליאם הבחין בנפילתה, וכרך את ידו סביב בטנה. היא צרחה, אבל עד שהספיקה להגיד לו לעזוב אותה: הם כבר היו בקן העורב. והיא דחפה אותו מעליה.
"מה לכל הרוחות זה היה?!" היא צרחה. הוא התחיל להשקיף אל הים בקדחתנות.
"הצלתי את חייך, אנה. אולי נספר לכך לזאק, הוא בוודאי יהיה מופתע. להתחשב בעובדה שאת טובה ממני בהכל."
אנה כמעט לא האמינה למשמע אוזניה. "אתה מקנא כי הקפטן שלך מחבב אותי?"
"אני לא מקנא בך!" וויליאם קרא. "ובהחלט לא בגלל כזה דבר טיפשי." אך קולו הסגיר את האכזבה. כמו ילד קטן, חשבה לעצמה אנה. זה כמעט מתוק.
"אז קדימה, תוכיח שאתה פיראט טוב ממני, אתה מבין מה קורה?"
בדיוק באותו רגע, הבעתו הרגוזה של וויליאם נמחקה מפניו.
"אלוהים אדירים…"
אנה הביטה לאותו כיוון עליו עיניו של הקשת היו נעולות, תחילה היא לא הבחינה בדבר מלבד הים האפל הסוער, אך אז היא ראתה דבר מה כהה יותר. כשעימצה את עיניה הוא קיבל צורה של ספינה, לא, לא ספינה אחת. היא לא יכלה להחליט כמה ספינות היו שם, אך הן בהחלט היו גדולות יותר וחזקות יותר מספינתם של השועלים האדומים.
"לכיוון צפון-מערב!" צעק וויליאם אל אנשי הצוות. "פתחו את המפרש השלישי!"
הוא תפס גליל שהתגלגל על רצפת קן העורב, אנה לא הבחינה בו קודם.
"צפון-מזרח!" וויליאם שינה את דעתו. "לצפון-מזרח!!!"
תוך רגעים אחדים הספינה פנתה בחדות, אנה כמעט נפלה מקן העורב, אך וויליאם תפס אותה בשתי ידיים חזקות. היא בלעה את רוקה. העיניים שלו היו כל כך קרובות לשלה…
הוא עזב אותה ונסוג, מרים את הגליל שפעם נוספת, נשמט על הרצפה, ומביט דרכו. רק אז אנה הבינה שזה היה טלסקופ. מעולם היא לא ראתה מכשיר מופלא שכזה, רק קראה עליו.
'אני יכולה להסתכל?" היא שאלה, כדי להבין את האיום העומד על ראשם. לפחות זה מה שהיא הייתה אומרת לוויליאם, לו היה שואל. אם היא הייתה אומרת לו שמאז ומעולם מכשירים כדוגמת הטלסקופ הפליאו אותה, הקשת בוודאי היה מלגלג עליה במשך שארית חייהם.
אך ברגע שאנה הביטה בטלסקופ, היא הבינה ששארית חיים אלולה להסתבר ככקצרה להפליא.
היא היא ספרה חמש סירות של צי המלכה בכיוון דרום מזרח, ואז וויליאם הראה לה עוד שתיים מכיוון דרום-מערב.
"בשם המלכה…" אנה נחרדה. וויליאם הוריד את הרובה שעדיין היה תלוי על גבה, ותמן אותו בידיה. מדגים לה איך להחזיקו.
"משכי בהדק כדי לירות." הוא הורה, והיא ירתה אל תוך המים שנעשו כהים יותר בכל רגע. ואז פעם נוספת, ופעם נוספת, עד שהיא התרגלה להדף שערער את יציבותה כל פעם מחדש. לרוע המזל, אחרי כל יריה התעורר הצורך לטעון את הרובה, אך גם במלאכה הזו אנה השתפרה מהר.
"אני מתעב רובים." וויליאם אמר, בעת שהם ישבו על רצפת קן העורב, והוא ספר את חציו. "שום דבר טוב מעולם לא יצא מספרד."
"מקורם של רובי המוסקט אינו בספרד, אתה מודע לכך, נכון?" אנה שאלה. הוא נאנח. "בזמן הדרוש לאדם הממוצע לטעון את נשקו, אני מסוגל להרוג עשרה אנשים בחצים. גם האדם הכי מוכשר בעולם לא יוכל לכוון רובה באותו דיוק שאני מכוון את קשתי."
"אפילו לא וויליאם טל המקורי?" שאלה אנה בשעשוע. וויליאם חייך חיוך זעיר. "אפילו לא הוא."
עיניו היו בדיוק באותו צבע של המים שהקיפו אותם, כחול כהה ואפל. הן בלטו כמו ספירים בשלג. והוא התקרב אליה, היא חשה את חומו הבוער בכל מקום בו עורה נגע בעורו, בידו שנחה פתאום על עורפה ובנקודה הזעירה בה אפיהם התחכחו כשהוא רכן לנשק אותה.
קול נפץ אדיר קטע אותם, וכל שריריו של וויליאם נמתחו בבת אחת, כאילו הוא נוזף בעצמו על כך שהרפה אותם מלכתחילה. מטח של רסיסי עץ פגע בתורן מעליהם, והקשת להגן עליה בגופו. הם חיכו כמה שניות, אך שום.דבר נוסף לא קרה. וויליאם הציץ מעבר לשפת קן-העורב, ופלט קללה. אנה מיהרה להיעמד על ברכיה כמוהו, והיא ראתה את התורן השני מרוסק לחלוטין, ואת כדור התותח שריסק אותו.
"אנחנו לא נתקדם יותר הלילה." וויליאם לחש, ואז הביט בה. "זה יהיה המקום. פה אנו עומדים לנצח בקרב הזה, או למות בו."