פרחי מונטריי (פרק 17)

במשך כמה דקות, שררה דממה בסטודיו, וניקו הביט במפה מספר פעמים.
"אני לא בטוח, פלור. זה נשמע לי ממש לא הגיוני." אמר.
"ניקו, אני מכירה את הבית שלי ויודעת איך הוא נראה. אני בטוחה שזה הוא."
"מה את מתכוונת לעשות?"
"אני מתכוונת לחזור לבית שלי במקסיקו סיטי." אמרה פלור ויצאה מהחדר. ניקו הביט בה בדאגה ורץ בעקבותיה.
הוא תפס את כתפה "פלור, את לא יכולה לעזוב!"
"ניקו," אמרה פלור והתיישבה איתו על הרצפה "הבית שלי הוא לא כאן. במוקדם או במאוחר עליי לחזור לביתי במקסיקו סיטי." הניחה את ידה על כתפו.
"אני מבין, פלור." אמר ונשק על לחיה. "אולי אני אבוא איתך?" שאל "אני דואג שתחזרי לבד ברכבת. עוד לא הורידו לך את הגבס מהרגל."
"אני חושבת שכדאי שאני אחזור לבד." אמרה "אני אסתדר עם הקביים, אל תדאג ניקו."
"מתי את מתכוונת לעזוב את המעון?" שאל ניקו.
"עליי לברר באיזה שעות יש רכבות." אמרה פלור. "אתה מוכן לעזור לי?" ביקשה בחיוך, עזרה לניקו להתרומם מהרצפה והשניים נכנסו אל חדר השינה של הבנות.

תאו, כריס ופבלו, סיימו את מטלותיהם וישבו בסטודיו.
"תאו, אני מקווה שהתוכנית שלך תעבוד." אמר פבלו "אני מוכרח להוציא אותה משם."
"אין לך מה לדאוג, פבלו. התוכנית שלי תעבוד." אמר תאו ולקח את הגיטרה "בואו נשכח מזה לרגע וננגן קצת." חייך וולה נכנסה לחדר יחד עם מיה.
"מה אתם עושים, בנים?" שאלה בסקרנות והתיישבה ליד תאו.
"הגעתן בזמן, בנות." חייך כריס "אנחנו עומדים להתחיל לנגן." והתיישב ליד התופים.
"מעולה!" אמרה מיה "אני אלך לקרוא ללונה, פדרו, ניקו ופלור."
"ניקו ופלור עסוקים במשהו ולונה ופדרו עוד מנקים." צחק פבלו "בואו ננגן כמו שאנחנו." ומיה התיישבה ליד פבלו.
"מוכנים, חברים?" שאל כריס.
"כן!" אמרו והחבורה החלה לנגן ולשיר.

הערב ירד. פלור הכינה את התיק שלה והתכוננה לצאת מהחדר, עד שניקו עצר בעדה.
"פלור, את לא יכולה ללכת עדיין." אמר, לקח את הקביים שלה ועזר לה ללכת לכוון הסטודיו.
"ניקו, למה אנחנו הולכים לסטודיו?" שאלה פלור בדאגה.
"אנחנו לא הולכים לסטודיו. אנחנו הולכים לחדר שבתוך הסטודיו." אמר ניקו, פתח את המעבר לחדר המסתורי והשניים נכנסו אליו.
החדר נראה שונה. היו תלויים בו פנסים קטנים וקישוטים, היה בו שולחן עם מפה לבנה ושני כיסאות צמודים לו.
"ניקו, אתה ארגנת את זה?" שאלה פלור בהתפעלות.
"כן. רציתי להיפרד ממך בארוחה קטנה." חייך, עזר לפלור לשבת בכיסא והוא התיישב מולה.
הוא הרים קופסא גדולה, שבתוכה היו כמה כריכים ובקבוק שתייה.
"ניקו, זה מתוק מצדך." אמרה פלור וניקו מזג לכוס שלה את השתייה.
"פלור, רציתי שתדעי ש…" החל ניקו לדבר "אני אוהב אותך מאוד, ואני לא אשכח אותך בשום מצב." דמע מעט.
"ואני רוצה שתדע ש… אני לא אשכח לעולם את מה שעשית למעני ביום שבו נפגשנו בפארק, ושתמיד אני אוהב אותך." ניקו הגיש לפלור ממחתת נייר כדי לנגב את דמעותיה השקופות שזלגו מעיניה הכחלחלות והשניים אכלו את הכריכים.

הבוקר עלה והשעה הייתה שש. פלור, לקחה את חפציה ונגשה אל חדר השינה של הבנים.
היא התקרבה אל מיטתו של ניקו, ונשקה על לחיו.
ניקו, פקח את עיניו והביט בפלור בהתפעלות "פלור, מה את עושה כאן? חשבתי שתעזבי בערב."
"החלטתי להישאר עד הבוקר. אני רוצה שתלווה אותי עד לתחנת הרכבת." חייכה וניקו התרומם ממיטתו, לקח את הז'קט שלו, נעל את נעליו ויצא עם פלור אל תחנת הרכבת.

עברה חצי שעה, והשניים הגיעו אל הרכבת. ניקו, קנה בשביל פלור את כרטיס הנסיעה שלה, והתיישב איתה על הספסל שהיה מול פסי הרכבת.
"תודה, ניקו." חייכה פלור "על הכל."
"אין בעד מה." אמר ניקו וחיבק את פלור בחוזקה.
"אל תשכח למסור למרק תודה בשמי על כך שאירח אותי."
"אני אמסור לו." אמר ניקו והשניים הבחינו ברכבת המתקרבת.
"טוב, זה הזמן שלנו להיפרד." אמר ניקו ונישק את פלור במהירות.
"אני אתגעגע אלייך, ניקו." בכתה פלור וניקו ניגב את דמעותיה.
"אני לא אשכח אותך, לעולם." אמר ניקו, נופף לפלור לשלום והתחיל ללכת מתחנת הרכבת.
פלור לקחה את חפציה, סידרה את הקביים שלה ועמדה לעלות לרכבת. דלתות הרכבת נפתחו ופלור התכוננה לעלות על הרכבת, עד שלפתע הופיע ברונו בפתח הרכבת.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" שאל בערמומיות, ירה בה עם אקדח ההרדמה שהיה בידו ולקח אותה מהתחנה.
ניקו שמע את המתרחש מאחורי גבו ורץ במהירות אל התחנה, אך הוא הגיע מאוחר מדי, משום שרק תיקה של פלור נותר בה.