פרחי מונטריי (פרק 22)

במשך כמה שניות, דממה שררה במחסן שבו היו שבויים ניקו, פלור והוריה.
"הו", אמר ברונו בציניות, "איזה איחוד משפחתי מקסים נוצר לנו כאן. חבל שעכשיו הוא ייהרס, כי אין לכם דרך יציאה!", צעק ברונו אך לפני שהספיק לפגוע באחד מהארבעה, כריס, לוס ופבלו קפצו על ברונו ושומריו, והפילו אותם על הקרקע.
"צריכים עזרה?", אמר פבלו בחיוך, כולם צחקו והחלו לרוץ במהירות מבניין המשרדים של ברונו.
הם יצאו במהירות מהבניין ואביה של פלור הבחין במונית גדולה המתקרבת לכיוונם.
"מונית!", קרא אביה וסימן עם ידו לנהג שיעצור להם בצד.
המונית עצרה לשבעתם, ופבלו ביקש מהנהג לנסוע למעון.

בזמן שהמונית נסעה ברחובות העיר, פלור סיפרה להוריה את כל מה שעבר עליה בזמן שחלף מאז התראו.
"אז את רוצה לומר לנו שכל הזמן הזה התגוררת במעון של הילדים האלה?", שאלה אימה.
"כן, אמא. תכירי את פבלו, כריס, לוס וניקו", חייכה פלור והציגה את חבריה להוריה.
"נעים מאוד להכיר אתכם", אמר ניקו בחיוך, פלור אחזה בידו בעדינות והוריה חייכו לעברה.
אביה של פלור הבחין שעל רגלה יש גבס.
"פלור, מה קרה לך ברגל?", שאל בדאגה.
"כשיצאתי לשוט באגם עם ניקו, פדרו וולריה, החלקתי מאחד הסלעים", השיבה פלור, "אל תדאגו. מחר אני אוריד את הגבס".
אביה של פלור חייך אליה וחיבק אותה בחוזקה.

סוף סוף הגיעו השבעה אל המעון.
כשפלור נכנסה פנימה ביחד עם הוריה, הם נראו מופתעים למדי.
"זה מעון מדהים!", אמרה אימה של פלור בחיוך.
"בואו, נערוך לכם סיור", אמרה פלור והארבעה הראו להוריה את כל החדרים במעון.
כשהם נכנסו אל הסטודיו, כל הילדים רצו אל פלור במהירות וחיבקו אותה.
היא הציגה לחבריה את הוריה וסיפרה להם איך הצליחה להשתחרר מידיו של ברונו.

לאחר חצי שעה שבה כולם צחקו, אכלו ודיברו, ילדי המעון החליטו לתת לפלור לדבר בפרטיות עם הוריה.
השלושה ישבו בסטודיו ביחידות, והחלו לדבר.
"השתנית כל כך מאז התראינו לאחרונה", חייכה האם.
"באמת?", שאלה פלור בהתפעלות.
"השיער שלך ארך בכמה סנטימטרים וגם את יותר גבוה".
פלור חייכה אל הוריה, "אנחנו שמחים כל כך שאת בסדר", אמר האב וכשנשען על הקיר, המעבר לחדר הסודי נפתח.
"מה זה?", שאל אביה.
"זה המעבר לחדר המסתורי", חייכה פלור, "בואו ניכנס".
הוריה הביטו זה בזו והסכימו ללכת אחרי ביתם.
לאחר שהם נכנסו אליו, התפעלו ממנו והתיישבו בו, פלור נזכרה בדבר חשוב מאוד שרצתה לשאול את הוריה.
"אתם החבאתם את המפה הזו בז'קט הג'ינס שלי?", שאלה פלור.
"כן. הכנסתי אותה אל הז'קט שלך באותו בוקר, כי ידעתי שנצטרך להבריח אותך", הסבירה האם.
"והבית שלנו הוא באמת נקודת ההתחלה של האבן?", שאלה פלור.
"הבית שלנו היה נקודת הסיום של האבן", אמר האב ופלור הביטה בו בתדהמה.
"אנחנו ציירנו את המפה שמובילה אל האבן הכסופה", חייכו הוריה.
"למה אתם מתכוונים ב'היה'?", שאלה פלור, "האבן כבר לא נמצאת בבית שלנו?".
אביה של פלור עמד לענות לה, אך הוא הבחין בקופסה הכחולה שבה היה הדיסק המסתורי שניקו ופלור גילו.
הוא קם ממקומו, לקח את הקופסא וחזר להתיישב מול ביתו.
"פלור, איך מצאת את הקופסה הזו?", שאל.
"אני וניקו חיפשנו כאן רמז שקשור למפה, ומצאנו את הקופסה הזו", הסבירה לו פלור, "אבל יש בה סתם דיסק רגיל שלא עובד בשום מקלט וידאו".
"זה לא סתם דיסק רגיל", ענה אביה, פתח את הקופסה הכחולה והוציא את הדיסק.
למה אתה מתכוון בזה?", שאלה פלור בתמימות.
אביה של פלור לקח את ידה והניח אותה על אחד האזורים בדיסק.
"הינה פלור, תזיזי את ידך לצד ימין", אמר אביה ופלור עשתה זאת. היא הזיזה את ידה אל צד ימין, וראתה שנוצר פתח בתוך הדיסק. היא הכניסה את ידה אל הפתח, והוציאה תליון יפהפה צבע כסוף בצורת לב, שעליו רשומה האות הראשונה של שמה.
"זוהי האבן הכסופה", אמרה לה אימה.
"איך היא הגיעה לדיסק הזה?", שאלה פלור.
"אנחנו הכנסנו אותה לכאן אחרי שגילינו אותה, טמנו אותה בדיסק כדי שלא תראה לעין וזרקנו את הקופסה לים. אך אנחנו לא יודעים איך היא הגעה למעון הזה".
"רצינו להעניק לך אותה ביום הולדתך, אך לא ידענו שזה מה שעומד לקרות", אמרה האם ופלור חיבקה את הוריה בחוזקה.

בוקר חדש עלה. מרק הסכים כי הוריה של פלור ילונו במעון במשך הלילה, ובבוקר ישובו לביתם.
פלור והוריה הלכו אל תחנת הרכבת מלווים בכל ילדי המעון.
בהגיעם אל התחנה, קנו שלושה כרטיסים למקסיקו סיטי. פלור נגשה אל ילדי המעון וחיבקה אותם בזה אחר זה.
בהגיעה אל ניקו, דמעות זלגו מעיניה, "ניקו", אמרה, "לא אשכח לעולם את כל אשר עשית למעני. לנצח תישאר חקוק בליבי", אמרה.
"גם אני לא אשכח אותך לעולם, פלור. נסי לזכור ולבקר אותנו מדי פעם", חייך בעודו מנגב את דמעותיו.
"אני מבטיחה", חייכה פלור, חיבקה ונישקה אותו בשמחה.
לאחר כמה שניות, פלור הוציאה מכיסה את התליון שקיבלה מהוריה.
היא הביטה בו, והוריה הנהנו לעברה באיטיות ובחיוך.
"קח, ניקו", אמרה, "אני רוצה שזה יהיה שלך".
ניקו הביט בתליון ולאחר מכן בפלור, "את בטוחה?".
"כן, חשוב לי מאוד שתהיה לך מזכרת ממני".
ניקו לקח את התליון מידיה וחיבק אותה בחוזקה.
כולם שמעו את הרכבת המגיעה אל התחנה. פלור והוריה עלו עליה והחלו לנסוע בחזרה לביתם בעוד שהילדים מנופפים להם לשלום בעיניים דומעות.
מספר דקות אחר כך, צעדה החבורה בחזרה אל המעון, מלבד ניקו, שהביט בתליונה של פלור וברכבת המתרחקת מהתחנה ותהה בליבו, האם יצטלבו דרכיהם בשנית.