כן, אני צינית. כן, זה מעצבן. אבל תנו הזדמנות. תודה וקריאה מהנה (:

פרק 1 – stay stronge

21/01/2013 655 צפיות תגובה אחת
כן, אני צינית. כן, זה מעצבן. אבל תנו הזדמנות. תודה וקריאה מהנה (:

אומרים שהיום הראשון בבית הספר הוא הכי קשה. ובכן, יש הבדל בין יסודי עד התיכון. ביסודי זה קשה, בחט"ב זה מרגש, ובתיכון, טוב, זה פשוט מבאס. בעיקר אם את פריקית, מכוערת באופן בלתי נסבל, אנרכיסטית, ובואו נגיד ככה – לא שמה קצוץ על אף אחד.
בקיבוץ זה שונה. אין אחד שמסתכל גבוה מעל כולם. כולם שווים. ברור, יש את האלה שתמיד יהיו קצת יותר, אבל זה לא שהם מודים בזה או משהו.
אולי יש משהו טוב בזה. משהו חיובי. אולי פה אני אוכל להיות אני עצמי, בלי המסיכה של החייכנית והמתוקה. לכל אחד יש סודות. כל אחד מסתיר משהו. זה טבעי, זה אנושי, וזה סבבה לגמרי. אבל פה ? אוהו, אני כבר רואה שהכול שונה. מיד רואים מי השולטת, מי המזדנבות, מי החנונים, מי הפריקים, ומי אלה שסתם מתבודדים. וכמו בכל הקלישאות שיש, גם פה, יש את הסנובות. כן כן, התפלאו יקיריי, התפלאו.
מישהו נתקל בי. אני מקווה שהלקסיקון העשיר בקללות שלי לא יתפרץ עליו. ואם כן, אופס… ?
הוא : " מצטער, מותק. עם כל הכוסיות שמסתובבות לי פה עם מיני קשה לשם לב "
שמתי את היד שלי על הכתף שלו ואמרתי בנימה הכי צינית שלי –
" מותק, תתבגר. מיני מושך אותך ? בכיף. יופי חשוב לך ? בכיף כפליים. רק אם תגמור לבד אל תרוץ אליי ותבכה לי על הכתף, סבבה ? יופי מותק, צ'או "
הוא הביט בי המום. הסתובבתי והלכתי משם, כמו מלגלגת עליו עם הסקיני ג'ינס הארוך להפליא שלי. מה קרה מותק ? לא רגיל שקוטלים אותך ? חבל. אז אני לא הכי ידידותית בעולם, so ? תתמודדו. אם לא, תמותו. הבחירה בידיכם.
וכמו כול אידיוטית מושלמת, הייתי צריכה להיכנס דווקא לכיתה הלא נכונה. אני יודעת, אני יודעת, תשואות וורדים יתקבלו בברכה. אשמתי שאני חדשה פה ?
המורה (שכנראה הפסיקה לגדול בערך בגיל, אממ, 0 ?) : " אני יכולה לעזור לך במשהו, גברתי ? "
אני : " למען האמת, כן. אני אשמח. תוכלי להגיד לי בבקשה איפה נמצאת כיתה…, "
הסתכלתי בדף המקומט שלי שאמא הזכירה לי לקחת בבוקר. היה כתוב שם בעט השחור-הנצחי שלה
– בהצלחה מותק, לחיי חיים חדשים והתחלה חדשה ! –
רק מהסתכלות עבר בי צמרמורת. אופס, המורה/גמדה הזאתי מחכה.
אני : " אני חדשה פה והלכתי לאיבוד. איפה אני יכולה למצוא את י' 4 ? "
המורה/גמדה, שהתגלתה כגברת ליברמן, נחרה בבוז, אבל בכל זאת ענתה :
" סוף המסדרון, שמאלה, הכיתה השנייה מימין "
אני : " תודה רבה לך וסליחה על ההפרעה "
מה ? כן, אוקיי, יש לי את המסיכה של החנפנית הקטנה. so ?
צעדתי, בדיוק כמו שגברת ליברמן תיארה לי את הדרך, לעבר הכיתה החדשה שלי. ווהו. נכנסתי לכיתה, אני מודה שקצת באיחור. נראה לי שהפרעתי למורה באמצע ההרצאה שלו, אלוהים יודע על מה היא הייתה.
המורה : " מה שאני מנסה לומר לכם, תלמידים, זה שיש גבול לכל תעלול. אתם בכיתה שלי מסיבה מסוימת, והיא לא סתם. אני דורש מכל אחד… הו, אה, כן ? גברת צעירה, ראית את השעה ? "
כל כך היה בא לי לתקוע לו – כן, אדון מבוגר, אכן ראיתי. השעה מאוחרת, אך האם זאת אשמתי שההורים המטורללים נפשית שלי הליטו להעביר אותי תיכון ? – אבל לא. אין לי עצבים לזה, צריכה לשמור על פרופיל נמוך.
אני : " אממ, כן, ראיתי… סליחה על האיחור, אני פשוט חדשה כאן. תיכון חדש וזה, אתה יודע "
המורה : " למען האמת, לא, אני לא יודע. אבל, מה לעשות, צריך להמשיך. אל תתרגלי ליחס מועדף. עכשיו שבי שם, יש שם מקום פנוי, ליד אור "
עקבתי אחרי האצבע שלו לכיוון השולחן המיועד לי. כשראיתי על מי הוא הצביע, נאחנתי. זה היה אותו אחד שנתקלתי בו הבוקר. הולכת להיות לי שנה פשוט אחלה.


תגובות (1)

ממש אהבתי!! אני ממשיכה לעקוב :)

22/01/2013 08:01
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך