פרק 10 בין הצללים

פרק 10

התחלנו לנסוע והלחץ התחיל לצבור תאוצה.
ניסיתי להילחם עם עצמי להניח את ידיי לצדי גופי ולהפסיק להתעסק ולקלף את הלק מהציפורן – כמו שתמיד קורה בזמן שאני לחוצה – ובמקום זה בסוף העברתי את אצבעותיי בקצוות השיער שוב ושוב.
לעזאזל איתי. השיער עוד שניה נשר לי מעצבים.
תפסיקי! האלילה הפנימית שלי גערה בי, פשוט תחיי את הרגע. מה כבר יכול לקרות?
אבל האויב הכי גדול של האלילה הפנימית שלי היה חוסר הביטחון.
כל התרחישים הכי גרועים ונוראיים חלפו מול עיניי כמו סרט נע. מה אם אמעד מהעקבים? מה אם…
"מתרגשת?"
"אני לא רגילה לדברים כאלה" הודיתי ונשפתי בייאוש את כל האוויר שמילאתי לראותי. הייתי כל כך שקופה.
"זה בסדר." הוא חייך את החיוך המרגיע שלו, "פשוט תהיי את"
ואז חשבתי בטח כמה קשה להיות הוא כשכל דבר קטן מלווה בעשרות עיניים וכותרות בעיתון.
"ואתה זה מי שאתה?"
"כן." הוא הנהן בראשו, "בגרסה אחרת, כמובן."
זה הזכיר לי אותי. לכולנו יש כמה גרסאות של עצמנו שאנחנו בוחרים לחשוף. הגרסה הביישנית שלי הייתה חלק ממני אבל לא שיקפה לגמרי את מי שאני.
ככל שהייתי מרגישה שאני בסביבה הטבעית שלי הייתי חושפת חלקים נוספים.
בזמן שהוא פתח את השמפניה הקרה מהדלי ומזג לשתי כוסות מיוחדות, אני תהיתי מה שאר הגרסאות שלו. האם מעבר לחליפת העסקים הרצינית מסתתר בסך הכל בחור פשוט ובייתי?
"לחיים" הוא הגיש לי את כוס השמפניה. נקישת זכוכית, מבט קצר בעיניים ולגימה מרעננת. הרגשתי קצת יותר נינוחה אבל עדיין זהירה.
פעם שעברה הוטעיתי כשחשבתי שהקרח נשבר והפעם לא התכוונתי ליפול באותה טעות. הייתי מחושבת בכל מילה שיצאה לי מהפה והרגשתי כאילו אני הולכת על ביצים.
"זה מעולה" לקחתי עוד לגימה מהירה שתכניס אותי לאווירה קלילה יותר. "האירועים האלה בטח כבר משעממים אותך"
"אנשים יכולים לשעמם אותי." השיב, "בשביל זה הבאתי אותך" המשיך בפנים חתומות שלא הסגירו שום רגש אבל ללא ספק היו מחמאה, אם כי הרגשתי שהגיע לבחורה הלא נכונה.
הרמתי גבה תמהה, "אותי?"
נאבקתי גם לא לשחרר גיחוך. אני הבן-אדם הכי משעמם בעולם. בימי שישי בזמן שכולם יוצאים, אני מעדיפה להישאר בבית ולצפות בעקרות בית נואשות.
אין לי חיי אהבה או מין מטורפים, אין לי מחזרים שרודפים אחריי ואין לי שריטה מיוחדת. הכל שגרתי ובנאלי.
הפה של דניאל התעקל לחיוך, "את יהלום לא מלוטש, איה, ואת אפילו לא יודעת את זה"
עוד לפני שהספקתי לעכל את המילים ולספוג את המחמאות ממר-לא-מפגין-רגשות הלימוזינה נעצרה. הרמתי את הכוס שמפניה וגמעתי את כולה בזמן שנשבעתי שהוא התפתל בניסיון להחניק חיוך משועשע.
"בואי" הוא תפס את ידי ועזר לי לצאת.

כולם היו יפים וקורנים, חיוכים לכל עבר, נשים יפות ומרשימות בשמלות נוצצות לצד בני הזוג שלהן שמשוויצים בהן.
הצצתי אל הגבר המושך שעמד לצדי ותהיתי אם גם הוא גאה לעמוד לידי ככה.
חוסר הביטחון שלי צחק בלעג. יש נשים יפות וטובות ממך. את לא יותר מהתנצלות שהוא חייב לך.
אבל האלילה הפנימית שלי ישר ביטלה את דבריו בהינף יד דמיונית והזכירה לי – שבסופו של דבר הוא התעקש להזמין אותי ועוד טפח לי על האגו.
ככל שהתקרבנו הצלחתי לזהות כמה פרצופים מוכרים. כוכבי ראליטי שעדיין לא נגמר להם חמש עשרה דקות התהילה, אנשי עסקים שמעורכים במיליוני שקלים ואפילו שרי ממשלה ידועים שאלוהים-יודע-מה-הם-קשורים.
אבל הנוכחות שלנו הייתה מורגשת במהרה והפנתה את תשומת הלב כולה אלינו. הצלמים ישר פיזרו פלאשים לכל עבר וגרמו לפניי להתלהט ולראשי להיות מושפל מטה.
דניאל הניח את ידיו על גבי החשוף, "אל תתרגשי יותר מדיי. עוד כמה רגעים כל אחד יחזור לענייניו"
זה גרם לחיוך קטן לעלות על פניי ולגרד את הביטחון שלי מהרצפה.
"תהיי כוכבת" קרץ לעברי והעביר רטט של התרגשות בגופי.
הוא ידע איך לכבוש אישה, הייתי בטוחה בכך. המילים הנכונות, המבט העמוק, החיוך השובה, המגע הנעים ויותר מכל – הביטחון וההילה שתמיד ריחפה מעליו – גרם לכל בחורה לאבד את הראש וליפול לרשת החוטים שלו.
הסתכלתי סביבי וראיתי עד כמה זה נכון. אותן נשים שעמדו לצד בני זוגם התקשו לעמוד מול הנוכחות הכריזמטית שלו.
היה להן מבט רעב בעיניים שזעק לתשומת לב ממנו . כולן רצו שעיניי מתכת האקדח שלו יצטלבו עם עיניהן.

כשהן הסתכלו עליי יכולתי לזהות מבט של תחרות. ביני לבין עצמי, צחקתי. הן באמת רואות אותי כאויבת פוטנציאלית שלהן?
הייתי כלום ושום דבר בהשוואה אליהן, ככה לפחות חוסר הביטחון שלי הרגיש.
אבל האלילה הפנימית שלי הרגישה נחשקת. היא רצתה לרקוד על הבר, להתפרע, להשתחרר, להרגיש סוף-סוף חופשיה ולא בלתי נראית כמו בדרך כלל.
"אני צריך ללכת להתראיין." עיניו הביעו התנצלות, "זה לא ייקח הרבה זמן, אני מבטיח"
"זה בסדר" השבתי, "ביזנס אנד פלז'ר" הוספתי בקריצה. הוא מלמל משהו כמו "תכף אשוב" בחצי חיוך ופנה לעבר הצלמים שזינקו עליו כמו טרף.
אני בינתיים הסתכלתי סביב, מחפשת אחר פינה קטנה ושקטה.
מצאתי אותה ליד הבר. יותר נכון בספה הנידחת בין הבר לשירותים אבל למי אכפת. התיישבתי וישר הרגשתי את ההקלה בכפות רגליי. שחררתי אנחת רווחה בזמן ששלפתי את האייפון מהתיק.
"אישה יפה כמוך לא יכולה להישאר לבד"
הרמתי את מבטי. הקול הגברי המחוספס היה תואם למראה השרמנטי שנגלה לעיניי. היה לו פנים נאות, עיניים קורצות וחיוך שובב – בהחלט מהבחורים שיגרמו לך לחייך וינעימו את זמנך.
"שמפניה?"
לקחתי את הכוס מתוך נימוס אבל לא התכוונתי לשתות יותר מלגימה אחת או שתיים. כבר הרגשתי את ההשפעה המסחררת מהכוס ששתיתי קודם לכן, ולא רציתי לאבד שליטה.
הוא התיישב לידי, "אנשים סקרנים לדעת מי הבחורה ששבתה את ליבו של דניאל"
"אני לא" מיהרתי לשלול בתנועת ראש חדה. רק זה חסר לי – שמועות וכותרות בעיתון כששמי מככב ברומן שלא קיים.
"הוא כבר שנים לא בא עם אף בחורה לאירועים. את חייבת להיות יוצאת מן הכלל." הוא לגם מהשמפניה וראיתי את העיניים שלו סורקות אותי כמו רנטגן. היה לו משהו ממזרי במקצת, מאין ה"ילד הרע" שמושך אש.
"אנחנו עובדים יחד. לא מעבר לזה." הסברתי.
"אם כך, אני אשמח להכיר אותך" חיוך נמתח בין שפתיו. זה היה בהחלט משחק חיזור. האלילה הפנימית שלי הייתה נרגשת.
"דין" הציג את עצמו והושיט לי את ידו.
חייכתי, "איה"
"יש לך חיוך יפה, איה" החמיא. ידיו טיילו במעלה הזרוע שלי בנעימות עד שמשהו משך את תשומת ליבו מעבר לכתפיי.
"שלום דניאל" נימת עוקצנות נשמעה בקולו וכשהסתובבתי נבהלתי לגלות עיניים קשוחות וזועמות.
"תעזוב לה את היד" דניאל חרק שיניים. ידיו התאגרפו לאגרופים כמישהו שמוכן לשחרר את היצר האלים והגברי בתוכו.
כשהוא לא התכוון להרפות, נעמדתי כך שהוא נאלץ לשחרר את ידי. הוא מיהר לעמוד גם.
"לא השתנת" דין נראה משועשע מרגע לרגע. הוא לא נראה מודאג מהתוקפנות שהפגין דניאל. להפך. הוא נראה מלא בביטחון עצמי מופרז ויותר מזה – הפגין זלזול בולט לעין.
אבל דניאל היה מוכן להתקפה. אומנם מאופק, שולט ותקיף במצב אבל מלא ארס ורעל שמחכה לזרוע הרס.
"אלה, בואי לפה" הורה.
"אוי דניאל" נימת לעג התגנבה לקולו של דין, "יש לך הרבה כסף, אבל יש דברים שבחיים לא יהיו הרכוש שלך"
האווירה הייתה מתוחה והרגשתי כאילו אני צעצוע שכל אחד מושך בחבל בשביל להשיג. אבל התחרות לא באמת הייתה עליי. היא הייתה על אגו ועל עוד משהו גדול וטעון מהעבר, ולצערי ואני הייתי התירוץ שכרגע עמד באמצע.
כשהרגשתי שהאווירה מתחממת ודין מתקרב בצעד מאיים, בלעתי את הרוק ומיהרתי לעשות את צעדיי לכיוון דניאל.
"כדאי שנלך" הגרון הצורב גרם לקול שלי להישמע צורמני, "מצטערת" העפתי מבט קצר לדין בחוסר נעימות, ומשכתי את דניאל אחריי.
מה לעזאזל זה היה?

אני יודעת שהפרק לא מספק אחרי שבוע אבל הפרק הבא כבר חצי כתוב. ולדעתי הוא יהיה אחד הפרקים הכי טובים שנכתבו עד עכשיו
מנצלת את זה שהמוזה קפצה לביקור ומקווה לעדכן כמה שיותר מהר,
אוהבת