פרק 11

10/2013

פרק 11

הסיטואציה הזאת הותירה בי ספק ובלבול. מי זה דניאל?

לרגע אחד הוא הטיפוס שיכול לגרום ללב שלי להימס כמו חמאה על מחבת רותח.
הוא כל מה שאישה רוצה בגבר וכל מה שאם לחוצה הייתה מתארת כ"בחור טוב מבית טוב לחופה ולקידושין" ומייחלת לבתה.

אבל מצד שני – הוא בדיוק מה שכל אישה צריכה להתרחק ממנו.

הטיפוס הקשוח, האפל והמסתורי עם אלוהים-יודע-איזה-סודות הוא מנסה לקבור – הפחיד אותי עד מוות.

יצרים אלימים היו לו, ידעתי את זה אבל לא ידעתי עד כמה הוא יכול לשלוט ולרסן את עצמו. כשהזעם היה בעיניו, הוא היה נראה אכזרי להחריד ולא ידעתי למה הוא מסוגל ועד כמה הוא יכול להרחיק לכת.

הניגודים האלה שיגעו אותי. האם המילים היפות והנגיעות העדינות של הרכות בעיניו בלימוזינה הם אסטרטגיה ומשחק נטו, או שבפעם הראשונה באמת ראיתי את דניאל, בלי מגננות וחומות, כנה ואמיתי עד כאב?

מה שבטוח, האנטנות שלי לא קולטות מסרים מהערוץ שנקרא דניאל.

"מה זה היה?" שאלתי אותו כשהוא גרר אותי לפינה יחסית בודדה. כן, ידיו פשוט אחזו בזרועי ומשכו אותי בכוחניות אחריו.

הבנתי שהשליטה צריכה להיות תמיד שלו. הוא חייב להוביל, חייב לסמן את הטריטוריה, את החוקים ואת מה ששלו – מה שגרם לפחד להזדחל במעלה גבי. לא רציתי להפוך להיות סוג של "שלו" במובן מעוות מסוים.

הוא הסתמס באייפון ואפילו לא טרח להעיף מבט לעברי. כל גופו שידרו קור וריחוק שגרם לרעד לעבור בגופי. היה משהו מצמרר בגרסה הזאת של דניאל, כזה שמדליק נורה אדומה שמאותת לך לברוח כל עוד את יכולה.

אבל אני בחרתי להישאר.

האלילה הפנימית שלי הייתה סקרנית, והחוסר ביטחון שלי…ובכן, באופן צפוי הוא לא הצליח לאזור מספיק אומץ להפנות גב וללכת.

"אנחנו הולכים מכאן" החליט. הבל נשימתו הכעוסה נראה בבירור באוויר הצונן.

"מה? למה?"

הוא הרים את פניו. גבותיו התכווצו אל אמצע המצח, עיניו הביטו בעיניי בזעם שלא הכרתי לפני. לא בעוצמה כזאת, בכל מקרה. "אני לא מבין מה חשבת לעצמך" שפתיו היו קפוצות וקווים עמוקים של רצינות היו חרותים בפניו.

עיניי התכווצו כמו עיניי חתול מפוחד, "אני לא מבינה" הרעד התגנב לקולי וגרם לי להישמע צרודה.

"על מה בכלל דיברת איתו?"

"ז-זה היה בדיוק שתיי דקות ש-"

"שתיי דקות וכבר נתת לו לגעת בך?" פיו נפתח כמו שאגה רמה של אריה.

בלעתי את העלבון שצרב בגרוני. הרגשתי את פניי מאדימות מכעס ומעוגמת נפש. פה הוא הכריז על מלחמה. אפילו חוסר הביטחון התקומם.

"מי, לכל הרוחות, אתה חושב שאתה?!" הרגשתי את הדם גועש בראשי.

"הבוס שלך"

הביטחון בקולו גרם לי לרצות להעיף לו סטירה שתחזיר אותו אל הקרקע.

"נכון." חייכתי בעגמומיות, "מה שאומר שאני יכולה לדבר עם מי שאני רוצה ואיך שאני רוצה." המילים הארסיות נורו כמו חצים הישר למטרה.

"תנמיכי את הקול שלך"

"אני אעשה יותר מזה ופשוט אלך"

התכוונתי לחלוף על פניו ופשוט לצעוד לעבר היציאה, אבל ידיו דחקו אותי חזרה אל הקיר הקרוב. בהלה חלחלה בבטני.

"את לא הולכת" זה היה ציווי שנשמע גם כמו איום. הוא הסתכל עלי באותו מבט קר שגרם לאותו רעד שהזדחל במורד גבי לטפס אל עורפי חזרה.

"תוריד את היד שלך ממני" השתחררתי בפראות מאחיזתו הנוקשה. "ושלא תעז לגעת בי שוב!" הוספתי בחמת זעם.

הוא לקח צעד אחורה אבל הזעם לא התפוגג לשנייה. להפך. משהו במבט הזה, בפנים החזקות עם כל הזוויות החדות והעצמות הלחיים הגבוהות – לא שידר שום התנצלות או חמלה. בקושיי אנושיות. רק כעס עז ואינסופי שגרם לרגליי לחפש כל דרך להימלט מפניו.

יצאתי על הרחוב והרוח הקרירה נשבה על עורפי, הסתובבה סביב גופי וחידדה את הצריבה שהלכה והתפשטה על לחיי.

אין לי משג איך התאפקתי ושלטתי בדמעות המרדניות לחכות קצת. לפחות עד שאצא לכביש הראשי. לא רציתי שאיש יראה ובטח שלא יתפוס את הכאב במצלמת עדשה שעלולה להיות הכותרת המסעירה של השבוע.

באתי כמלווה שלו עם השערות ושמועות כבת זוג הבאה שלו – וחזרתי לבד, מתייפחת בבכי עם טעם מר בפה ותחושת עלבון נוראית.

כל מה שחשבתי שהוא – היה אשליה. ראיתי את מה שרציתי לראות, שיקרתי לעצמי ובעיקר תירצתי לעצמי שההתנהגות הכוחנית והקשוחה שלו – זה עניין של סיבה ותוצאה מעבר לא מזהיר במיוחד.

אבל האמת היא שזה כנראה מי שהוא. בלי עיוותים ובלי לעטוף את המציאות בסרט ורוד – זה היה דניאל.

יהלום לא מלוטש, גיחכתי לעצמי בבוז כשנזכרתי בדבריו. הרגשתי עכשיו כמו המתכת הכי זולה שקיימת.

הוא היה יכול להגיד את המילים הכי יפות בעולם. הוא יכול לגרום לך להרגיש מיוחדת ושונה.

לעזאזל! הוא אפיל היה יכול לגרום לך להאמין שבתולות ים באמת קיימות ומגיחות מקצה המפרץ ברגעים אלה ממש.

אבל אם תהיי מספיק חכמה תדעי שנפלת כקורבן ליחסי שליט-נשלט. הוא יכבול אותך אליו ואת תהפכי להיות האסירה שלו.

האייפון שלי רטט. הבטתי בצג ולא הופתעתי לגלות את שמו של דניאל. רציתי לנפץ את המסך אבל פשוט כיביתי את המכשיר ותפסתי את המונית הראשונה שראיתי.

הנסיעה הייתה מהירה. הנהג מדיי פעם הגניב לעברי מבטים סקרניים ומרחמים ואפילו התעניין לדעת מה קרה.

למזלי הוא הסתפק בתשובה יבשה שרמזה שאני לא מעוניינת לשתף, והניח לנושא.

האמת שאף-פעם לא הבנתי את נהגי המוניות האלה. אם יש להם יכולת הקשבה כל-כך טובה שילכו לשבת בספת הפסיכולוג ולא בכיסא הנהג.

אבל זה רק המירמור שדיבר. לא היה לי שום דבר נגד נהגי מוניות, פשוט לא רציתי עצה או אוזן קשבת… רק לנחות במיטה ולשכוח מהערב המזעזע הזה.

כשיצאתי מהמונית – הבחנתי בלימוזינה השחורה והמבריקה. עוד לפני שהספקתי למצמץ ראיתי את דניאל מתקרב לעברי וכל גופי הפך לנוקשה. אם הוא שוב מנסה להוציא אותי מדעתי – הוא מצליח.

"את יודעת כמה חיפשתי אותך?!"

"אני לא מאמינה" גלגלתי עיניים והמשכתי ללכת. הרגשתי שעוד שניה לידו אני מאבדת את שפיותי.

"חשבתי שאני משתגע מדאגה."

"אז עכשיו אתה דואג?"

"איה…" הוא פער את פיו כאילו רצה להגיד משהו וברגע האחרון התחרט והשפיל את ראשו, "אני יודע שההתנהגות שלי הייתה-"

"תחסוך ממני את זה" קטעתי אותו. לא היה לי כוח להשיב אש ולפתוח בסבב שני. הייתי מותשת ובעיקר חסרת סבלנות.

"אני לא רוצה שזה יסתיים ככה" הוא נעמד מולי, מנסה לתפוס את עיניי.

"יסתיים איך? בהתנצלות שגררה עוד התנצלות?"

"זה יצא משליטה…דין הזה פשוט הצית לי את הפיוזים"

"אל תאשים את דין" הרגשתי שאני מתלהטת מחדש, "תשתלט בעצמך קודם כל!"

הוא שתק. הדממה הזאת צרמה.

"מה חשבת לעצמך?" ניערתי את ראשי, "שאני איזה רהיט שתזיז אותי לאן שבא לך? אני לא הרכוש שלך!" צעקתי וידי הכו את חזהו. הוא לא זז. עמד כמו עץ נטוע, חזק ויציב מול המטר שישים בקושי שלי. הרגשתי את כל גופי נחלש. הדמעת שוב הצטברו ושנאתי את עצמי שנתתי להן להתפרץ ולתת לו לראות אותה פגיעה וחלשה.

"בבקשה, איה…אני לא יכול לראות אותך ככה" הפניתי אליו את גבי. אבל הוא קבר את פניו בקימורי כתפיי וידי נחו על גבי, "אני מנסה להשתנת פה" הוא השמיע אנקה שקטה. "בבקשה תתני לי הזדמנות" לחש לתוך שעריי.

הרגשתי שאני מתרככת ושנאתי את עצמי על כך. חלשת אופי, מתמסרת בקלות, מעניקה ללא גבולות.

"תסתכלי עליי" ביקש. הסתובבתי אליו, עיניי הדומעות ננעצו בעייני המתכת שלו. אלוהים, הרגשתי שאני צוללת בתוכן.

"הוא חפן בידיו את פניי בעדינות ומשך אותן קרוב אל פניו. אצבעותיי טיילו ועשו סיבוב הכרות עם פניי. הרגשתי מובכת.

"תסתכלי עליי" ביקש שוב, תופס את סנטרי מתחת לאגודליו והרים את פניי שנית. עיניו נצצו כמו פנסי מכונית שמאותתים בלילה.

אגודלו חלף על פני קל הלסת שלי.

מי היה מאמין שהוא יגע בי בעדינות שכזאת. הידיים הגדולות שקודם אחזו בי בגסות עכשיו ליטפו אותי במגע נעים וגרמו לי להסמיק. לכל הרוחות.

הפניתי את פניי לחזהו, שואפת לקרבי את ניחוח גופו הנעים. התחשק לי לפרוש את אצבעותיי על חזהו הרחב, להרגיש את גופו המוצק ולהיות לכודה בין זרועותיו החסונות.

"אני לא מבינה אותך"

"תני לי הזדמנות שנייה, זה כל מה שאני מבקש"

"למה אתה מנסה להוכיח את עצמך מולי?"

"כי אני רוצה את הקרבה שלך, איה" השיב בחמימות, "למה כל-כך קשה לך להאמין לזה?"

החוסר ביטחון שלי צקצק. חייכתי חיוך עצוב. הוא לא הבין אותי כמו שאני לא הבנתי אותו ואולי זה מה שהיה מאתגר פה.

"אל תפשל." לחשתי. הוא שילב את אצבעותיו על בסיס עורפי והרכין את מצחו עד שנגע במצחי. יכולתי להרגיש את נשיפותיו החמות, כאילו אבן גדולה ירדה מעל ליבו.

"אל תברחי" השיב בחיוך קטן ונשק למצחי נשיקה איטית וחמה, "נתראה מחר"