פרק 13 בין הצללים

מצאתי את עצמי יושבת מולו, מתוחה ונפעמת ממש כמו הפעם הראשונה.
הוא היה כל-כך סקסי ברמה שהמחשבות הכי מלוכלכות עלו לי לראש. הייתי מופתעת מעצמי. בדרך כלל הייתי בעניין של להכיר מישהו – משיכה שבאה מאופי ואישיות, אבל המחשבה על סקס לוהט אתו לא יצאה לי מהראש.
נוסף לזה, לא הייתי כל-כך בעניין של סקס. עדיין.
ובכל זאת.. הוא עורר בי ריגוש מוזר – גם כשפיהק או התמתח – היה קשה להסיר ממנו את העיניים. הבן-אדם פשוט היה מסקרן באופן לא מוסבר וסקסי בצורה שצריכה להיות לא חוקית.
תהיתי לעצמי איך לעזאזל אפשר להיות ידידה שלו כשמחשבות כאלה קופצות לך לראש ובא לך בעצמך לקפוץ עליו?!
"אני מקווה שאת אוהבת סושי" הגיש לי שלל קומבינציות מגרות.
"אחד המאכלים האהובים עליי" התוודיתי.
אבל, לצערי, לא הייתי בטוחה שאני אהיה מסוגלת להכניס משהו לפה. הלחץ נתן את אותיותיו. על מה לעזאזל מדברים?
על האיום הגרעיני והגזרות הכלכליות שהטיל יאיר לפיד, או על החיים השגרתיים ונטולי עניין שלי אחרי שעות העבודה שמסתכמים ב"אכלתי, התקלחתי וצנחתי למיטה"?
הכל לפתע נראה לי מאולץ. כל הדיבורים האלה על להיות ידידים הרגיש כמו חוזה שנכפה עלייך. זה לא שלא רציתי את זה…פשוט לא מדברים על להיות ידידים. זה פשוט קורה. ופה זה קרה עם הרבה דחיפות.
התחלתי לאכול, לועסת ובולעת ולאוכל לא היה שום טעם מרוב הלחץ.
"אז איך הביקורות על הבושם?"
"האמת ששכחו מהבושם כשראו שבאתי איתך."
אני כמעט שכחתי מה רציתי להגיד בכל פעם שעיניו הביטו בעיניי.
החלטתי שהסיבה שקשה להסתכל עליו היו תווי הפנים החדות, העצמות הלחיים הגבוהות, הקו לסת החזק, העיניים שממוסגרות
הוא שידר עוצמה עוצרת נשימה ואיכשהו, הייתי צריכה להתאפס על עצמי ולהיות ממוקדת.
תתנהגי כאילו את מדברת עם עדן, האלילה הפנימית שלי באה לעזרה.
"לא מפריע לך כל העניין הזה?"
"שהתעסקו ברכילות יותר בקידום המטרה?"
הנדתי את ראשי, "החוסר פרטיות"
"זה בא יחד עם ההצלחה." הוא משך בכתפיו, "כמו כל דבר שגובה ממך מחיר"
"ואם זה יפריע לבת הזוג שלך?"
"זה לא קרה עד עכשיו." אמר ולא הופתעתי. בטח כל הנשים שיצא איתן באו מעולם הזוהר והיה סביבן אבק כוכבים. "אבל זה חלק מהחבילה וזה המחיר שהיא תצטרך לקחת בחשבון כשהיא נכנסת איתי לקשר.
"היה לך קשר רציני?"
השאלה הזאת גרמה לי להיות נבוכה. המחשבה שילדה בת שבע עשרה קרוב לוודאי הספיקה לעשות את מה שאני עדיין לא, גרמה לי להתפתל ולנסות להתחמק מהשאלות מהסוג הזה בכל פעם שעלו בשיחה.
החוסר ניסיון שלי נבע מחוסר ביטחון ובאותה מידה אפשר להגיד שהחוסר ביטחון שלי מגיע מחוסר ניסיון.
זה היה גלגל אחד ענק שלא הצלחתי לצאת ממנו.
ומספיק שהיה כואב להודות באמת המרה – היה קשה יותר לקבל את התגובות שמגיעות אחר-כך בגרסאות שונות של "איך בחורה כמוך לבד?" (שאלות שלדעתי אסור לשאול באותה מידה כמו: "מה המשקל שלך?")
זה תמיד היה נגמר בחיוך ביישני, במשיכת כתפיים ובמחשבה של "הלוואי והיה כאן בור של שלוש מטר מתחת לאדמה"
הפעם פשוט אמרתי "לא" חד וחלק והתפללתי שזה יספיק בשביל להניח את הנושא בצד.
משום מה, נראה לי שזה לא היה קשור לתפילות שלי…הוא פשוט הבין. משהו בו אפילו נראה מעריך ומבין.
עדן תמיד היה אומר לי שלהיות מישהי בתולה וחסרת ניסיון עם גברים – לא צריך להיות בושה. אפילו להפך.
אני צריכה להתגאות בזה.
בעולם של היום כשהכל בא מתוך להט הרגע ופחות רגש, אני צריכה להתגאות באופן שאני נותנת חשיבות וערך לאהבה ומגע.
יש גברים שמעריכים את זה, איה, אל תשתני לעולם בשביל אלה שלא.
קיוויתי שזה המבט ששידר.
"אז שיעור מספר אחד – בקשרים רציניים צריך לדעת לעשות ויתורים כואבים"
הרמתי גבה, "מדבר עם ניסיון של שנים?"
"היה לי קשר רציני אחד שנמשך שנתיים"
"למה זה הסתיים?"
כשהוא הרכין את ראשו ידעתי שהפעם אני זאת שצריכה להניח לנושא. כל גופו התקשח ושידר קור וריחוק. כשהמצח החסון שלו השתרג בוורידים כחולים, תיארתי לעצמי שזיכרון מהעבר חולף על פניו.
לא יכולתי לדמיין לעצמי במה מדובר שגורם לו להתנתק ולהרהר בצורה כזאת. עוצמת הכאב ששידר הייתה כה עוצמתית שהרגשתי את הגוש הצורב עולה בגרוני.
"זה מורכב" פסק לבסוף ועיניו התמקדו בנקודה לא ברורה בחלל.
בהחלט נכנסתי לאזור של "אין כניסה" ואלוהים יודע כמה רציתי להמשיך ולחפור בפצע. לצערי נאלצתי לוותר, ללגום מכוס הקולה וללעוס עוד סושי מהמגש.
"הסושי הזה אלוהי!"
כל הבעת פניו השתנתה. משהו בו התרכך ושלח אליי גל של אנרגיה וחום שעצר את נשמתי. אהבתי את הרגעים האלה, קצרים ככל שהיו אבל שווים כל רגע – הצללים האפלים התמוגגו ונתנו לאור הקורן לזרוח בעיניו.
"אני מסכים. צריך לעשות את זה יותר"
"אני אשמח" אני מתמוגגת ומנסה להישמע קולית ופחות נרגשת.

בשעות שלאחר מכן לא הפסקתי לשחזר את השיחה, כאילו זה עתה חזרתי מדייט.
כל תנועה, כל מילה, כל חיוך ומבט התפרש בפרטי פרטים. למה הוא לא אמר את זה? למה הוא התכוון בזה?
הכרחתי את עצמי להפסיק. נשפתי ועצמתי את עיניי והתרכזתי בדבר אחד והכי חשוב – הוא ידיד שלי והמחשבות שלי בוגדות בי יחד עם הלב והגוף.
נטע לצערי לא תרמה לעניין. כל שעות אחר הצהריים היא הקניטה אותי בטענה שאני מאוהבת כמו ילדה בת שש עשרה שמציירת לבבות באדים שהתעבו על המראה. אני במקום זאת ניסיתי להיראות שלווה ובטוחה, משננת לעצמי שההפך מאהבה זה אדישות. לכן, אין טעם להגיב או להתגונן.
אבל משהו בתוכי נדלק. נורה אדומה לאות אזהרה.
זאת לא הייתה התאהבות, זה היה ברור מאליו. אבל זה היה נראה כמו סימפטומים מדאיגים.
הייתי מופתעת מעצמי עד כמה אני יכולה לחשוק במישהו זר – כמעט – לחלוטין. זה יעבור, ניסיתי לשכנע את עצמי שזה רק ההתלהבות הראשונית והזמן יעשה את שלו.
זאת הייתה המחשבה האחרונה שלי לפני שאני ראיתי פנים מוכרות כשדלת המעלית נפתחה.
אלוהים בטח ממש צוחק עליי מלמעלה, חשבתי לעצמי. או שזה פשוט מרפי שכופה את רצונו לסגור עניינים בלתי גמורים על מי שאינו רוצה בכך.
צירוף מקרים או גורל – או שפשוט אפשר להאמין שזה האופן האקראי שבו החיים מתגלגלים להם – דין צעד פנימה, הרים את סנטרו וזיהה אותי בן רגע.
"איה" השם שלי מבוטא בנימה מופתעת במשקל נוצה.
"היי" אני מחייכת חיוך קצת יותר מדיי פלרטטני. שמתי לב שהוא מחייך אליי באותו אופן.
"אז את עובדת פה" הוא אומר אחרי עשר שניות טעונות.
הנהנתי בראשי בקצרה ולפי התג הבנתי שגם הוא. הבהוב של זיכרון מליל אמש התגנב לראשי ורטט של חוסר נעימות חלף על פניי, "אני מצטערת על מה שקרה אז"
"זה בסדר" היה נראה שהוא קורא בין השורות, "זה לא אשמתך"
משום מה השוואתי אותו לדניאל. שניהם אומנם היו גברים מושכים אבל שונים. דין היה בהיר בעל מראה נערי ועדין שאפשר להדביק עליו תווית של "בן השכן" בזמן שדניאל היה מחוספס ורציני להחריד.
"הייתי משלם בשביל לדעת על מה את חושבת עכשיו"
"היית קרוב לוודאי פושט רגל"
הוא צחק. צחוק משחורר שגרם לי לחייך אוטומטית. הבחנתי בגומות והוספתי לו על זה עוד שתי פלוסים לטובתו.
"אני אוהב את חוש ההומור שלך"
"אני שמחה"
משום מה הרגשתי נינוחה וקלילה. נתתי לו את הקרדיט על כך. הוא פשוט היה מסוג האנשים האלה – כיפים ונעימים שקל להסתכל עליהם בעיניים ולהתמסר לשיחה על הא ודא וחילופי דברים חסרי חשיבות.
את אותו הדבר לא יכולתי להגיד על דניאל שגרם לי להרגיש מתוחה.
גערתי בעצמי שהתחלתי בכלל להשוות את דניאל אליו כאילו הוא איזה אקס מיתולוגי עם השפעה. דניאל הוא ידיד, החדרתי לראשי בפעם המי-יודע-כמה באותו יום.
"אני מקווה להיתקל בך יותר"
"בינתיים זה עובד לך מצוין" הבטתי חזרה לתוך עיניו הבהירות שממסוגרות בשחור.
"אז רק נקווה שהמזל הטוב ימשיך להאיר פנים" עיניו השובבות קרצו לעברי, "נתראה"

צעדתי לכיוון דלת היציאה מהבניין בהרגשה מסחררת ותחושת ניצחון.
כל מה שעבר עליי ביומיים האחרונים פתאום תפס משקל וגרם לאלילה הפנימית שלי לגאווה.
גבר כריזמטי ועשיר מחפש את הקרבה שלי, אני מופיעה בצהובונים בכל עיתון אפשרי, גבר אחר משחק איתי במשחקי חיזור.
לא הייתי רגילה לתשומת הלב הזאת. ולמרות שהיו הרבה שאלות פתוחות באוויר, לא הרגשתי צורך להתמקד בהם.
חייכתי לעצמי ואמרתי – שום דבר מזה לא משנה עכשיו. זה התחלה של שינוי.